בס”ד, ‏ד’ אלול תש”פ, 1627-2/פ’

לכבוד

היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש”ת ה”ה …. …. …. נ”י

שלום רב,

שמעתי בצער על פטירת האב המנוח הכשר ז”ל שנפטר ארבעים יום קודם חתונת הבן, יהי רצון שתזכו לראות בנחמת ציון ובבנין ירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד, והיה המחנה הנשאר לפליטה.

ולשאלתו האם האחים יכולים להשתתף בחופה, עיין בתשו’ המהרשד”ם (חיו”ד סי’ רב) שכתב, דאנשי החופה הקרובים לחתן או לכלה, וכגון האחים בודאי שמותרים להכנס לסעודה, כי ידוע שיש צער לחתן ולכלה בהמנעם מלהכנס. ובצערו יגדל צערם. וילפינן מדין סוכה, שהתירו לשושבינין סעודת חתן חוץ לסוכה, אף שהיא מ”ע דאורייתא, וכ”ש לענין אבלות די”ב חודש דהויא קל שבקלים, דשרינן להו כי היכי דלא ליצטערו.

ועל פי זה כתב המהריק”ש בהגהותיו (סימן שצא) שהמנהג במצרים שהקרובים לחתן או לכלה אף שהם בתוך י”ב חודש לפטירת אביהם או אמם, אחר שלשים נכנסים להשתתף בסעודות החתן והכלה בשבעת ימי המשתה. וכמו שכתב המהרשד”ם.

וכן כתב בשו”ת זרע אמת ח”ג (חיו”ד סימן קע), דבאב ואם של החתן או של הכלה, שהם בתוך י”ב חודש של אביהם ואמם, נראה לי ברור שמותרים להכנס לחופת בניהם, ולשבת עמהם בסעודה כל שבעת ימי המשתה, דלא גרע מדין המשיא יתום ויתומה שהראב”ד התיר לאכול שם, משום שבלעדו תתבטל המצוה שהיא שמחת חתן וכלה.

גם בשו”ת תפארת אדם (חיו”ד סי’ סד אות י’) כתב להקל באב ואם של החתן או של הכלה. וכן כתבו בשו”ת ישמח לב פראנג’י חלק א’ (חיו”ד סי’ טז).

גם בשו”ת דברי יציב (חיו”ד סימן רלט) כתב להקל באב ואם של החתן והכלה להשתתף בשמחת בניהם, ולאכול שם, ואין צורך לעמוד ולשמש בפניהם. וכל שכן שיש להקל כשהחתן עדיין לא קיים מצות פריה ורביה. ע”ש.

וכן כתב להקל בזה בשדי חמד (מערכת אבלות אות נט) בשם הרב משנת רבי אליעזר חלק ב’ (סימן כג) שיש להקל לאבי החתן אפילו בתוך שלשים לפטירת אביו, להשיא את בנו ולהכנס למשתה בנו, משום ספק ספיקא, שמא בסעודת מצוה מותר אפילו לשאר אנשים, ואם תמצא לומר כדעת האוסרים שמא הלכה כמאן דאמר שבאנשים הקרובים השייכים לחופה מותר לכו”ע,  ושכן  עשה  מעשה להתיר. ע”ש. וכן כתבו להקל בזה בספר שבט משמעון (דף כט), ובשו”ת אבן יעקב, ובשו”ת שואל ונשאל חלק א’ (חיו”ד סימן קסז), ובשו”ת אגרות משה כרך ה’ (חיו”ד ח”ב סימן קעא). ע”ש.

ואמנם מה שהצריך באגרות משה שם, דלהיכר שלא ישכח לגמרי מאבלו, טוב שיאכל שלא במקום קבוע, שיהא ניכר שאין זו אלא אכילה בעלמא, הנה לא משמע כן מכל האחרונים. והעיקר שרשאי לאכול בסעודה עם המסובים כרגיל, ואינו צריך להיות בבחינת מטפס ועולה מטפס ויורד.

ובהיות שאי השתתפות הקרובים ביותר בשמחה תסב לחתן צער רב, באשר הם רוח החיה בשמחה, מותר להם להשתתף בחופה ובסעודה, גם אם לא ישמשו כמלצרים. והעוסק במצות שמחת חתן וכלה, פטור מן המצוה של אבלות י”ב חודש. ושמחת חתן וכלה היא מצוה גדולה. ולכן ישארו באולם לשמח את החתן והכלה.

ובאשר להשתתפותם בריקודים, מלכתחלה לא יודיעו שהם לא ישתתפו בריקודים, כדי לא לצער את החתן והכלה בעצם הידיעה שהם לא יהיו בשעת הריקודים, אם יראו שיש שמחה בלעדיהם, והחתן שמח, לא ישתתפו בריקודים. אולם אם יראו שאין די בשמחה, והחתן מצטער ומרגיש בחסרונם, ישתתפו בריקודים כשאין להם ברירה, וע”ע בילקוט יוסף הלכות אבלות (מהדורת תשס”ד, עמ’ תקפ”ה), ואחר שנים יצא לאור הספר חזון עובדיה אבלות ח”ב, ושם (עמ’ של”ט בהערה אות ח’) כתב כמו שנתבאר בילקוט יוסף הנז’.

וטוב שלא יאכלו בסעודה זו בתוך האולם יחד עם כולם, אלא יסדרו להם מקום בחדר צדדי ויאכלו שם.

ומה ששאל אודות לבישת בגדים חדשים ולברך עליהם שהחיינו, מבואר בספר ילקוט יוסף הלכות אבלות (סי’ ל”ח סעיף ג’) שאבל על אביו עד שיגיע הרגל אחר שלושים והוא דוקא בגד לבן, ושאר בגדים מותר מיד אחר הז’ ויכול לברך שהחיינו, וחתן מותר לו ללבוש בגדים חדשים אפי’ בתוך שלושים ולברך שהחיינו, וכמ”ש בשו”ת יביע אומר ח”ה (יו”ד סי’ ל”א אות ד’).

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל