בס”ד, ‏י”ח אלול תשפ”ב, 2183-2/פ”ב

לכבוד הרב הגאון מעוז ומגדול, לן באהלה של תורה

כש”ת הגאון רבי שמעון ללוש שליט”א  –  אלעד

שלום רב,

קריאת הפטרת שובה כשחל שבת בין יום הכיפורים לחג סוכות

אודות שאלתו איזו הפטרה יש לקרות בשנה זו (סוף שנת תשפ”ב) בשבת עשרת ימי תשובה (פ’ וילך), ובשבת שבין יום הכיפורים לחג סוכות (פ’ האזינו תשפ”ג).

תשובה: הנה מרן השו”ע פסק (סימן תכח סעיף ח) שביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו. ובשבת שבין ר”ה לי”ה מפטירים “לעולם שובה”. וכשר”ה ביום שני ושלישי (כפי השנה תשפ”ג), שיש שבת בין יה”כ לסוכות וקורין בו האזינו, מפטיר בו וידבר דוד. וי”א שכאשר ר”ה חל בימים שני ושלישי, וקוראים וילך בין ר”ה לי”ה, מפטירין בו דרשו. ובשבת שבין יוה”כ לסוכות, שקורים האזינו, מפטירים שובה. הגה: והמנהג כסברא הראשונה. ע”כ.

ומקור הדברים למנהג זה של ההפטרות הינם בפסיקתא, כמבואר בתוס’ מגילה (לא: בד”ה ראש) שבעתא דנחמתא ותרתי דתיובתא – שהם: דרשו ושובה. ומנהג זה הוא דלא כנאמר בגמ’ שם, וכמבואר כ”ז בב”י (שם).

והנה השיטה הראשונה שהובאה במרן השו”ע בסתם, היא דעת מרן הב”י שנקט לדינא שלעולם בשבת שבין ראש השנה ויוהכ”פ מפטירין שובה, שהרי הפוסקים קורין לשבת זה שבת שובה. וגם הרמב”ם כתב (בפי”ג מהלכות תפילה הי”ט) דשבת שבין ר”ה ליוהכ”פ מפטירין שובה, ולא חילק בין כשראש השנה חלו בשני ושלישי, לכשראש השנה חלו בה”ז. וכן דעת רבינו ירוחם בנתיב ב’ (ח”ג כ’ ע”ד) שלעולם שבת שבתוך ימי תשובה מפטירין שובה ישראל. ואמנם כדי לצאת ידי חובת הפסיקתא שיש להשלים תרתי דתיובתא כתב הב”י, שיפטירו “דרשו בצום גדליה” וכמו שכתבו התוס’ (לא: ד”ה ראש חדש) והמרדכי בפרק בני העיר (שם).

והשיטה השנייה היא שיטת הטור (שם) ואבודרהם (סדר הפרשיות עמ’ שג) שכתבו לחלק, כשחל ר”ה בב”ג שוילך בין ר”ה לצום כפור מפטירין דרשו בין ר”ה ליה”כ, ובין צום כפור לסוכות שובה  – להאזינו, אבל כשר”ה חל בה’ וז’ שהאזינו קודם צום כפור, מפטירין בו שובה. ע”כ. ומבואר דס”ל שיש שנים שאין מפטירים בהם דרשו אלא רק שובה בלבד, כשחל ר”ה בימים בה”ז, וע”ז השיג הב”י שעדיף לנהוג להפטיר לעולם שובה בשבת שבין ר”ה ליוה”כ, והפטרת דרשו יפטירו לעולם במנחה בצ”ג, ומנהג זה עדיף ממנהגו של הטור ואבודרהם, כמ”ש הב”י שיפה כח מנהג זה מכח המנהג הראשון (הטור). דלמנהג הראשון לא איירי הפסיקתא אלא כשחל ראש השנה בב”ג דוקא, ולמנהג זה איירי בכל השנים. וכך פסק בשו”ע בסתם. וכך העיד הרמ”א שכן המנהג כסתם מרן, “שלעולם מפטירין שובה בשבת תשובה שבין ר”ה ליוהכ”פ. ובצום גדליה מפטירין דרשו”, ובזה יוצאים י”ח הפסיקתא בכל השנים.

אלא שמנהג זה שכתב מרן השו”ע נפל בבירא, בהיות ומרן הב”י עצמו בהלכות תענית (סי’ תקעה) כתב, שהמנהג שאין מפטירין בצ”ג, וכמ”ש שם וז”ל, מדברי הרמב”ם (בפי”ג מהלכות תפילה הי”ח) נראה שאין מפטירין בשום תענית לא בשחרית ולא במנחה אלא בתשעה באב בשחרית בלבד, וכ”כ האבודרהם (עמ’ רנד). אלא שכתב, שיש להפטיר במנחת תשעה באב, “וכן מנהג בני ספרד שלא להפטיר בשום תענית לא בשחרית ולא במנחה חוץ מתשעה באב, שמפטירין בו בשחרית ומנחה”. ע”כ. ומבואר שלהלכה ולמעשה מרן הב”י מעיד שהמנהג הוא שלא להפטיר בצום גדליה במנחה, ודלא כמו שפסק (בסי’ תכח סע’ ח) להפטיר במנחה בצ”ג הפטרת דרשו.

ובאמת שראיתי שכמה אחרונים העירו דלכאו’ מרן השו”ע סותר את עצמו מסי’ תכח לס’ תקעה, ע’ בספר בפקודת אלעזר (חלק א סימן נא דף סד ע”ד), שתמה על מה שכתב בספר מנהגי ירושלים, שאין מפטירין בשום תענית זולת בתשעה באב, “וכן באמת נוהגים כן עכשיו”, ולמה לא חששו לדעת מרן השלחן ערוך סימן תכח, שכתב שמפטירין דרשו במנחה בצום גדליה, ע”ש. ולא זכר שם מדברי מרן הבית יוסף בס’ תקעה. 

ויש מקום ליישב שדברי מרן בס’ תכח נאמרו במקום שאין מנהג, ובילקוט יוסף מועדים הלכות תענית “שבעה עשר בתמוז” (אות עג) כתבנו, שצריך לומר דסירכת לשון התוס’ (מגילה לא:) נקט, אבל לעולם המנהג שלא להפטיר בתעניות ציבור הכתובים, חוץ מתשעה באב.

וכן כתב מרן החיד”א בשו”ת חיים שאל (חלק ב סימן לח אות צא), שבארץ הצבי ובמלכות מצרים ובגלילות טורקיה, אין נוהגין להפטיר דרשו בצום גדליה במנחה, ולא כמו שסתם באמת ליעקב אלגאזי, שמפטירין דרשו, וכתב מהר”י ששפורטש באהל יעקב (סימן סד), שמנהג ספרד בזה מיוסד על דברי הרמב”ם ז”ל, ושבמקום שנהגו כן אין לשנות. עכת”ד.

לפ”ז ע”פ המנהג שאין מפטירין בצום גדליה במנחה, א”כ יוצא שאם ננהג כדברי מרן השו”ע שלעולם שבת שבין ר”ה ליוה”כ מפטירין שובה, ואין אנחנו מפטירין בצום גדליה הפטרת דרשו, א”כ לעולם אין אנחנו עושים כדברי הפסיקתא, “שאין מפטירין תרתי דתיובתא” אלא הפטרת שובה בלבד. ובאמת שכ”כ הכף החיים (בסי’ תכח אות מז) שהמנהג באר”י ועוד ארצות, שאין מפטירין בצום גדליה במנחה דרשו, וכמ”ש החיד”א בס’ לדוד אמת (סי’ כא אות כא) ודלא כמ”ש מרן השו”ע. ומאידך כתב (שם באות נ) שהמנהג כסברא ראשונה כמ”ש בהגה דלעולם שובה קודם ליוהכ”פ.

ובאמת שכן נראה שכך היה המנהג במשך דורות, מזה שלא העירו בכך הפוסקים במשך עשרות שנים על המנהג בארץ ישראל, וכנראה שכך המנהג רווח שלעולם מפטירין בשבת שבין ר”ה ליוהכ”פ שובה בלבד, ולאחר מכן מפטירין בשבת שבין יוהכ”פ לסוכות, שהיא שבת האזינו וידבר דוד. 

אך מרן אאמו”ר זצ”ל בספרו חזו”ע ארבע תעניות (ע’ תכא והלאה) אחר שהרחיב במעלת דברי הפסיקתא, ושאף בשבת שחל בה ר”ח אלול  מפטירין שמעו דבר ה’ ולא השמים כסאי, כמ”ש הב”י (סימן תכה) בשם רבנו דוד אבודרהם (סדר הפרשיות עמ’ שג) שאין מדלגין תלתא דפורענותא וז’ דנחמתא בשום הפטרה אחרת כלל, והוא היה בקי בהני מילי טובא, ולכן ראוי לסמוך על דבריו. וכ”פ בשו”ע (שם סע’ א). כתב בחזו”ע שם (בע’ תכו הל’ ג) שהמנהג להפטיר אחר שבע דנחמתא תרתי דתיובתא, שהם דרשו ה’ בהמצאו ושובה ישראל, ושם בהערה הביא דברי הטור הנ”ל, שבשנה שחל ר”ה ביום ב”ג יש להפטיר בשבת שבינתיים בין ר”ה ליוהכ”פ הפטרת דרשו, ובשבת שלאחר יוהכ”פ שהיא שבת האזינו, יש להפטיר שובה. ע”כ.

וייתכן שכתב לעשות כן כדי לצאת ידי חובת הפסיקתא, לפחות בשנים שחל בהם ר”ה ביום ב”ג, ולא להפסיד לגמרי את דברי הפסיקתא, כיון שמנהגינו שאין אנחנו עושים כדברי מרן להפטיר במנחה של צ”ג הפטרת דרשו, וכפי שכתב בהערה בשם מרן החיד”א הנ”ל, וכפי שהעלה בתשובה ביחוה דעת (ח”ה סי’ מ) ויש עוד מקום להאריך בדברי הפוסקים בזה. ואכמ”ל.

המורם מן האמור: בהיות והמנהג שלעולם מפטירין בשבת שבין ר”ה ליוהכ”פ הפטרת שובה ישראל (הושע יד) וכמ”ש הרב כף החיים, וכן נראה שכן נהגו במשך שנים, כמבואר ג”כ בתשובת אהלי יעקב ששפורטש הנח לעם ישראל במנהגם.

אך במקום שחפצים בהסכמת הקהל להפטיר בשנים שיש בהם שתי שבתות שחל ר”ה ביום ב”ג וישנה שבת אחת בין ר”ה ליוהכ”פ (וילך) ושבת שנייה בין יוהכ”פ לסוכות (האזינו), ורוצים להפטיר בשבת ראשונה וילך דרשו, ובשבת שנייה האזינו שובה ישראל, בלי שיגרמו מחלוקות ח”ו, הנוהגים כן תע”ב. 

בברכת התורה

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל