בס”ד, ‏ה’ אדר א תשפ”ב, 877-2/פ”ב

לכבוד

היקר והנעלה, כש”ת הרב …. …. נ”י

שלום רב, 

באשר שאל האם מותר להשתמש בשבת בברז, כאשר המים היוצאים ממנו עוברים דרך משאבת מים, וברגע שפותחים את הברז המשאבה החשמלית עובדת, יש שנטו לאסור איסר להשתמש במערכות אלה, אך יש לעיין בזה דלכאורה הוי גרמא בשבת, ואף שהוא דרך קבוע ויש אומרים דבזה לא חשיב גרמא [חת”ס], מ”מ הא איכא חולקים בזה דגם בכה”ג הוי גרמא, ודעת רבים מהראשונים דגרמא שרי לגמרי, וגם להחולקים דגרמא עכ”פ אסור מדרבנן [ריטב”א ורמ”א], הו”ל פ”ר בדרבנן, וחזי לצרף סברת האומרים דפסיק רישיה בדרבנן שרי אף בדניחא ליה, [ולצרפם לסברת האומרים דכל גרמא שרי לגמרי], וגם חזי לצרף את הרשב”א גבי צידת צבי, ואפרט בענין זה.

הנה בילקו”י שבת כרך ג’ (סי’ שיח) כתבנו לדון אודות קדרה שיש בה תבשיל שרובו רוטב, ונצטנן, שלדעת מרן בש”ע (סי’ שי”ח) יש בישול אחר בישול בלח, כדעת רש”י והרא”ש ורבינו יונה, אם מותר ליתנה על פלאטה של שבת בעודה כבויה, ואחר זמן נדלקת ע”י שעון שבת, ומחממת את התבשיל בחום שהיד סולדת בו, או דילמא יש לאסור אחר שמחמם תבשיל לח. והנה בגמ’ (שבת קכ:) אמרו, לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסירא הא גרמא שריא, ומבואר בגמ’ שם (קכ.), שמותר לתת כלים מלאים מים כנגד הדליקה, שאם תגיע האש לם המים יכבו את האש, ונחלקו הראשונים אם דוקא בדליקה התירו, שאם לא יתירו לו כן יבוא לכבות בעצמו, וכן יש סברא שמפני פסידא הקילו לגרום כיבוי. אבל בשאר גרמא במלאכות שבת אסור עכ”פ מדרבנן. או דילמא לא שנא. שדעת הריטב”א דאף שאין גרמא בכלל עשייה, מדרבנן אסור. וכן הביא המרדכי בשם רבינו יואל, שכל גרמא בשבת אסורה, ורק גרם כיבוי הקילו מפני שיש הפסד. וגם אי לא שרית ליה אתי לכבויי. ע”כ. והובא בדרכי משה (סי’ שלד אות ה). וכ”ה בהג”ה (סעיף כב). 

ובשלטי גבורים (מ”ה ע”א בדפי הרי”ף אות ב’) מסתפק בזה בשאר מלאכות של שבת אם מותר בהם גרמא, או דילמא דוקא בדליקה התירו.

אמנם המרדכי כותב בשם ר”ת, שכיון שזה גרמא מותר לכבות. וכך סובר הראבי”ה. וכך סובר רבינו קולנימוס. שמותר בגרם כיבוי, ומשמע מדבריהם דמה שהקילו בגרמא הוא במקום שיש הפסד. ולא רק בדליקה דאדם בהול על ממונו וכו’.

אולם מהתוס’ (ס”פ כירה) משמע שכל גרמא מותר אפי’ שלא במקום פסידא. וכך משמע מדברי הרא”ש (ביצה כב.) שאפי’ שלא במקום פסידא מותר בגרמא.

ומרן בש”ע סתם לנו (בסי’ שלד) וכתב שהתירו גרמא ולאו דוקא בדליקה, אלא כל גרמא אף שלא במקום פסידא שרי, והרבה אחרונים כתבו שרבינו יואל יחידאה הוא, ומדברי מרן בש”ע שלא כתב חילוק זה נראה שדעתו כדעת המתירים.

וכך סובר המג”א (סי’ תקיד סק”ז), שלדעת הרא”ש גרם כיבוי מותר, אפי’ שלא במקום פסידא. וכ”כ הקרבן נתנאל (ביצה כב. אות ס). 

גם בשו”ת זרע אמת (או”ח סי’ מד דף נג ע”ד) כתב, דאף שהרמ”א פסק דגרמא אסורה בשבת מדרבנן, הרי המרדכי עצמו הביא מחלוקת בזה, ועכ”פ הוי פלוגתא במידי דרבנן, ואזלינן לקולא.

וכ”כ במנורה הטהורה (סי’ שלד, קני המנורה ס”ק כה), שהמיקל בגרם כיבוי שלא במקום פסידא לא הפסיד, שכן משמעות הש”ס (ס”פ כירה) דשרי אפי’ שלא במקום פסידא, אא”כ נאמר שאפשר דאף התם הוי במקום פסידא. ע”ש. וכ”ה בשעה”צ (סי’ תקיד ס”ק לא). ושם כתב, דמ”ש הרמ”א בהגה דלא שרי כיבוי אלא במקום פסידא, באמת שאותה הגהה אין לה מקור, וכמ”ש הט”ז (שם סק”ו), שלא מצינו חבר לשיטה זו, וכ”כ המג”א [הנ”ל] דהרא”ש לא ס”ל שיטה זו. וכן נתבאר בביאה”ל (ר”ס רעז), שכשאנו רואים שאין רוח בחוץ מותר לפתוח הדלת בנחת מעט מעט, ואין לחוש שמא ינשב רוח מבחוץ באותו רגע, דהו”ל גרמא. וכמ”ש הא”ר והמט”י. עכת”ד. וע”ע בס’ תהלה לדוד (סי’ שטז סק”ב).

ומבואר בשו”ת זרע אמת (הנ”ל) בהגדרת גרמא, שכל שעשה איזו פעולה ורק לאחר זמן ע”י אותה פעולה תעשה מלאכה מאליה, כגון העמדת מחיצת כלים המלאים מים בפני הדליקה, זוהי גרמא שמותרת מן הדין אף לענין שבת, אבל כשעושה מלאכה, ובאותה שעה היא נעשית ע”י סיוע הרוח, כגון זורה ורוח מסייעתו חייב, שאין נחשבת לגרמא. ע”ש. וכ”כ הפנ”י (ביצה כ”ב.) והכתב סופר (חאו”ח סי’ נ”ה) והגר”ח פלאג’י בשו”ת לב חיים ח”ב (סי’ קפח ד”ה אלא). וע”ע בשו”ת תשורת שי ח”א (סי’ תקע”ח) שהביא דברי המהרש”ם שסמך ידו על דברי הרב זרע אמת הנ”ל, וגם הוא הסכים כן להלכה. ע”ש. וכ”ה בשו”ת יביע אומר ח”י (סי’ כ”ו).

וע”ע להגאון קרן אורה (שבת קכ:) שכתב להוכיח דכל גרמא שרי בכל ענין, ולאו דוקא בדליקה דאיכא פסידא, דהא פריך בגמ’ (שבת קכ:) מדרבנן דר’ יוסי שהתירו גרם כיבוי, אדרבנן דברייתא, הרי שהיה לו שם כתוב על בשרו לא ירחץ ולא יסוך, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל. ופרש”י, כורך עליו גמי, קס”ד היינו כדי שלא ימחוק את ה’, אע”ג דהוי גרמא, אלמא לרבנן גרם מחיקה אסור. ואם איתא לדברי ר’ יואל מאי קושיא, הרי לא התירו גרם כיבוי אלא בדליקה דאיכא פסידא, אלא ודאי דבכל גרמא התירו. ע”כ. 

וכן הוכיח בשו”ת חוות בנימין (סי’ כז עמ’ ריח). ואי מהא לא איריא, שהרי כתב בשו”ת הרדב”ז בלשונות הרמב”ם (סי’ מז), שלא התירו אלא בטבילת מצוה, אבל בטבילת הרשות אסור. (וע”ע בשו”ת נו”ב מה”ת חאו”ח סי’ יז), ולפ”ז שפיר פריך, דהא מצוה עדיפא מהפסד ממון, וכמ”ש המג”א (סי’ שז סק”ז), וכיון דלרבנן גרם כיבוי שרי במקום הפסד, כ”ש שהיה להם להתיר גרם מחיקת ה’ במקום מצוה, ולמה הצריכו לכרוך גמי. ושו”ר בשו”ת דברי מרדכי פרידבורג (סי’ כב אות לא) שכתב ג”כ שמדמה גרם כיבוי, משום פסידא, למצות טבילה. וכ”כ בשו”ת אבני נזר (סי’ רלא אות ה). [וע’ למרן החיד”א בכסא רחמים (מס’ סופרים פ”ה הי”ב ויג), ובשמחת יהודה נג’אר (מס’ סופרים שם, דף ז).]. 

והנה בתוס’ ביצה (כב. בד”ה והמסתפק ממנו), כתבו, אינו ר”ל מפני שגורם למהר כיבויו, דלא הוי אלא גרם כיבוי, וגרם כיבוי ביו”ט שרי, ובשבת נמי “אינו חייב”. ע”כ. לכאורה משמע שגרם כיבוי בשבת אסור מדרבנן, אא”כ במקום הפסד, כמו בדליקה. וזה כסברת ר’ יואל. אבל השפת אמת שם דחה, וכתב, שאינו משום דס”ל כמ”ש המרדכי בשם ר’ יואל, אלא ס”ל להתוס’ דהכא דעביד עובדא בשמן הדולק בעצמו חמיר טפי, כמ”ש הרא”ש, ומש”ה איכא איסורא טפי. ע”ש. 

ברם לקושטא דמילתא רבינו יואל לאו יחידאה הוא בזה, שכן מבואר באור זרוע הגדול ח”ב (סי’ כח) שכתב, ואיני מורה הלכה למעשה אלא כדברי ריב”א דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום הפסד, דהא דפליגי ר’ יוסי ור”ש בן מנסיא בגרם כיבוי, היינו דוקא להציל מפני הדליקה, אבל סתם גרם כיבוי מודו כ”ע דאסור מדרבנן, והיינו דמשמע מהריב”א וכן מהערוך דגרם כיבוי אסור וכו’. ולכאורה קשה לי על סברתו מהגמ’ סוף פרק כירה וכו’, ונראה בעיני דהתם נמי להציל מיירי, שנותן מים בכלי מפני הניצוצות של אש, וכן פי’ רש”י (שבת מב: ד”ה ניצוצות), שלהבת היוצאת מן הנר, כדי שלא ידליק מה שתחתיה. 

ועכ”פ לדידן יש לתפוס עיקר כד’ מרן הש”ע דכל גרמא אף שלא במקום פסידא שרי.

ומכאן העיר מרן אאמו”ר על מ”ש מחבר אחד, שהרשב”א בעבודת הקודש (שער ג’ סי’ ג’), והארחות חיים (הל’ יו”ט אות נד) ס”ל כהרמ”א דגרם כיבוי שלא במקום הפסד אסור. וכוונתו למ”ש הרשב”א שם, שהמרבה פתילות בתוך נר אחד הדולק אם לרבות אורה מותר, שזה לצורך, אע”פ שע”י כך הוא ממהר כיבוי הנר. אבל אם לקרב כיבויו אסור, שזה גורם לכיבוי שלא לצורך אוכל נפש. וכ”כ הארחות חיים הנ”ל. אלמא דלקרב כיבוי שהוא גרמא אסור. [שו”ת תפלה למשה ח”ב סי’ כג עמ’ רנג].

ואשתמטיתיה דברי הרא”ש (הנ”ל, פ”ב דביצה סי’ יז) דהא דתניא המסתפק מן השמן חייב משום מכבה, היינו משום שממהר כיבויו. דהכי קי”ל נמי בשפופרת של ביצה, והתם אי אפשר לומר הטעם מפני שמכחיש את אור הנר, שהרי הנר מלא שמן, והוא מסתפק רק מן השמן אשר בשפופרת, שמטפטף תמיד לתוך הנר. ואעפ”כ חייב, כדאמרי’ בשבת. ונראה דאף רבנן דר’ יוסי דס”ל דגרם כיבוי שרי, מודו בהאי גרמא דחייב, דע”כ לא פליגי התם אדר’ יוסי אלא משום שאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר שהוא חוצה לו הגורם את הכיבוי, אבל הכא בשמן והפתילה שתיהם גורמים את ההבערה, והממעט מאחד מהם וממהר את הכיבוי חייב. ע”כ.

ומעתה אין שום סרך ראיה מהרשב”א והארחות חיים שאוסרים גרם כיבוי שלא במקום הפסד.

וגם דיוקו מהמאירי ומחידושי הר”ן אינו מוכרח כלל, הילכך העיקר כדברי הפוסקים דגרם כיבוי שרי אפי’ שלא במקום הפסד.

וכן מפורש בסמ”ק (סי’ רפב עמוד רצד) דהא דתניא המסתפק מן השמן חייב משום מכבה, פירוש שמכחיש אורו, ולא מפני שהוא גורם כיבוי, דקי”ל גרם כיבוי מותר. ע”ש.

וכן מבואר במחזור ויטרי (סי’ קיג עמ’ פח). גם הרבה ראשונים כתבו בסתם והלכה כרבנן דגרם כיבוי שרי. ולא אמרו דדוקא במקום פסידא, ומהם, ספר העתים (סי’ קס) ובספר האורה (סי’ סט), ובראב”ן (ס”ס שד”מ), והראבי”ה (שבת, סי’ רנד עמוד שלו), וספר התרומה (סי’ רמה), ורבינו ישעיה מטראני (שבת קכ.), והריא”ז (שבת קכ.). וסתמם כפירושם דגרמא שרי אפי’ שלא במקום הפסד, וכדעת מרן שקיבלנו הוראותיו. וכן כתבו האחרונים שהובאו ביבי”א ח”י (סי’ כו).

ואע”פ שבשו”ת הר צבי (סי’ קל”ד) הביא דברי הגאב”ד דברודי בשו”ת מחזה אברהם (סי’ מ”א) שכתב לחדש שבמלאכת הבערה גם גרמא אסור, משום דהא דקי”ל גרם מלאכה בשבת שרי היינו משום דכתיב לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, אבל הבערה נפקא לן מדכתיב לא תבערו אש, משמע נמי ע”י גרמא, אולם בשו”ת אחיעזר (ח”ג סי’ ס’ סוף ד”ה אולם), הביא דברי המחזה אברהם וכתב וכל זה אינו אלא לפלפולא, אבל להלכה בודאי שאין חילוק בין הבערה לשאר מלאכות ע”ש. וכן מבואר בשו”ת חתם סופר חאה”ע (סי’ כ’ בד”ה והנה להרמב”ם שמלאכת הבערה), לדידן דקי”ל הבערה לחלק יצאת. הויא כשאר מלאכות שבת דדרשינן דהו לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, וע”ש עוד כמה אחרונים שכך פוסקים.

ונמצא שבנידון דידן דהוי גרמא אין לאסור בדבר. ואמנם הלשון בחזו”ע (שבת ו’ עמ’ קמג’) “ולא התירו גרמא אלא רק באקראי ע”פ הוראת מורה הוראה דאתמחי גברא ואתמחי קמיעא ולצורך חולה”. עכ”ל. הנה אין כוונתו בדוקא לצורך חולה בלבד, אלא שיהיה צורך על כל פנים. 

והכא הוי גרמא, שפתיחת ברז חשיבא כמסיר מונע, ובעת שפותח את הברז נכנסים מים חדשים למסנן הפחם הגרגירי, ומיועדת לפעולת היתר דהיינו לסנן מים ראויים ולעשותם זכים יותר (כמבואר בסי’ שיט ס”י), ומה שמצטבר לכלוך הניכר, אינו קשור לייעוד המערכת, ואדרבה יתכן והיה עדיף להחליף מסננים בתדירות גבוהה יותר למנוע מצבים כאלה. וגם מצב הלכלוך משתנה ממערכת אחת לשניה מה שמראה שאין מציאות זו הכרחית למערכת, ושפיר חשיב גרמא. וכך סוברים כמה מגדולי האחרונים דפתיחת ברז הויא הסרת מונע וחשיב כגרמא, וכ”ד המחנה אפרים, מרכבת המשנה (חעלמא), לחם ושמלה, מהר”ש ענגיל, ועוד אחרונים, וכן לומדים רוב האחרונים בדעת החת”ס, שהסרת מונע הוי גרמא בשבת. לעומתם דעת המ”ב בבאה”ל (סי’ רנב), שו”ת חלק לוי, הגרשז”א ועוד אחרונים, שהסרת מונע הגורמת לפעולה מיידית חשיבא מעשה. 

ובנ”ד יפה כתבו דלכ”ע חשיב כהסרת מונע, שהרי פעולת הברירה לא מתייחסת ישירות לפתיחת הברז, מתרי טעמי, ראשית הברירה לא מתבצעת בנקודה שבה מוסר המונע, ושנית שכדי שפעולת הברירה תתבצע זקוקים המים לכוח נוסף הבא מאחריהם, ויש המחשיבים פעולות אלו ככח שני, שגם החולקים בדין הסרת מונע יודו הכא, כמתבאר בדברי ה”נתיבות שלום” (גלבר) וכ”כ בהר צבי.

ואף לדעת האוסרים גרמא בשבת מדרבנן, יש לצרף סברת תרומת הדשן דפסיק רישיה בדרבנן אף דניחא ליה שרי. 

אלא שיש לדון היכא שהדבר נעשה בקביעות על ידי גרמא, שכך דרך הפעלת הדבר. כמו בנידון דידן בסנני מים, דלכאורה כיון שכן הוא בקביעות לא שייך להתירו משום גרמא. וכן מבואר בביאור הלכה (ס”ס שכ) שבמערכת כזו, מוסכם הדבר להחשב לאיסור תורה. והיינו במערכת הפועלת בדרך קבע על ידי גרמא. וכן משמע בחזון איש  (או”ח סי’ לו אות א’). 

וכיו”ב כתב הגרשז”א (מנחת שלמה ח”ב סי’ כב’ אות ב’) וז”ל: “וידוע שיש כאלו שמרתיחים ביו”ט מים שלא לצורך שתיה אלא כדי לכבות את הגז בלבד משום הפסד ממון אבל לדעתי אין להתיר לעשות כן בקביעות דכיון שהודלק לכתחילה על דעת כן לא חשיב במקום הפסד כי ההיתר של גרמא הוא רק על דרך מקרה אבל לא לנהוג כן בקביעות לכתחילה וכו’ דרק באופן שיש כבר דליקה התירו חז”ל וכו'”. עכ”ל. ולכאו’ גם בנ”ד חשיב גרמא בדרך קביעות, ואינו בכלל ההיתר של גרמא.

ועוד כיו”ב כתב בספר שבות יצחק (ח”ו פ”י אות א’ עמ’ צא) ששאל את הגרשז”א, וכן שמע מהגרי”ש אלישיב, לגבי “דוד שמש” האם שייך להתייחס לכניסת המים הקרים כגרמא, ושניהם אמרו שאין זו גרמא כיוון שזו מערכת הפועלת באופן כזה. (וראה ביבי”א ח”ד אריכות בזה. וגם הגרשז”א לא החליט דבר זה לגמרי, אלא בבחינת חומרא).

אולם יש פוסקים שסוברים דאכתי חשיב כגרמא כמו שהביא הרב מחבר הקונטרס הנ”ל, וחזי לצרופי עם הסברות הנ”ל.

ועוד כתב לצרף סברת הרשב”א, צרור החיים, ריבב”ן, ואהל מועד, לפי ביאורם של כמה אחרונים, שכאשר אדם עושה פעולה כמו פתיחת ברז, וכתוצאה מזה נגרמת תוצאה של פעולת היתר, כמו הוצאת המים, ויחד עם תוצאת ההיתר נגרמת תוצאה של פעולת איסור כמו מעשה הברירה, [בהנחה שחשיב מעשה איסור, שהרי לסוברים שאין כאן תערובת, אין כאן איסור. ולפי הרבה מפרשים, אין שום איסור במעשה כזה, של הבאת מים על תערובת, שמתבררת מאליה ע”י המסנן, ולא מחמת המים הבאים לשם], הדבר מותר אפי’ בניחא ליה, ואפי’ במכוין לשתי התוצאות, ולא חשיב פס”ר האסור. אלא שהרבה ראשונים חולקים על סברא זו, ויש גם ביאורים אחרים בדעת הרשב”א שלפיהם אין להקל בנ”ד, אך ודאי שדעת המקילים חזיא לאצטרופי בתור צירוף חשוב. בפרט שבנ”ד נראה שאינו חשיב מתכוון לפעולת האיסור וכאמור לעיל, א”כ בכה”ג הדבר הרבה יותר מרווח להקל.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל