בס”ד, ‏י”ז סיון תש”פ, 1185-2/פ’

לכבוד

היקר והנעלה, כש”ת ה”ה …. … נ”י

שלום רב,

לשאלתו במה שכתבנו להתיר להשתמש במכשיר הסלייסר לחיתוך סלט בשבת, ושאלתו האם מותר להשתמש גם במכשיר שחותך את הירקות לקוביות ע”י לחיצה במכשיר ידני שמחוברים לו סכינים בצורת ריבועים.

הנה בספר ילקוט יוסף שבת כרך ג’ (שנת תשנ”ג, עמ’ שכ”ב), ביארנו בכיוצא בזה, שמעיקר הדין מותר לקלף בשבת פירות או ירקות אף במקלף המיוחד לקילוף, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ושם בהערה ביארנו שמאחר ולא אסרו לקלף בשבת משום בורר, ממילא אין המקלף נחשב ככלי המיוחד למלאכת איסור של ברירה, ודמי לסכין שמותר לקלוף בו בשבת, ואין לחוש בזה לעובדין דחול, דאין בזה סרך מלאכה. ולכאורה הוא הדין במכשיר החותך את הירקות לקוביות שמותר להשתמש בו.

ואמנם יש שטענו מ”מ נכון שלא להשתמש בו בשבת משום עובדין דחול, והוא ע”פ מה שהגדיר בספר שש”כ, דגדר האיסור של עובדין דחול, הוא כל מה שמביאים על השלחן לחתוך בו, אינו בגדר עובדין דחול, וכל מה שאין רגילים להביאו לשלחן, אלא עושים כן רק במטבח וכדו’, יש בו משום עובדין דחול. ואם זו ההגדרה, לכאורה איה”נ יש להמנע מהשימוש במכשיר הנ”ל.

גם לפי הגדרת המג”א בענין עובדין דחול, לכאורה בנ”ד יש לאסור, שהמג”א (סי’ שט”ו סקי”א) והמחה”ש (שם) הביאו מתשו’ הרמב”ם שאין לאסור משום עובדא דחול רק במקום שיש לחוש לאיסור תורה. ולפ”ז בנ”ד שיכול להגיע לאיסור תורה אם יעשה כן שלא לאלתר, לכאורה הוי בכלל עובדין דחול.

אבל יש הגדרות אחרות לענין עובדין דחול: א. עיי’ תפארת ישראל (סופ”ז דשבת הלכתא גבירתא למשנה א’ ב’) שכ’, שיש פעולות שאסרו משום עובדין דחול והם א) דומה קצת לאחת מט”ל מלאכות – ב) מקום ששיערו חז”ל ברוח קדשם שבקל יכול לבא לידי איסור דאורייתא, כמו לשרות עשבים לרפואה דבקל יכול לבוא לשחיקת סממנים דהוי לי’ טוחן, אסור משום עובדא דחול. – ג) דבר שהוא טורח גדול. עש”ה. ועיי’ פרש”י (ביצה כ”ח ב ד”ה מהו להראות) מי מחזי כעובדא דחול דאוושא מילתא וכו’. ע”ש.

ב. ובס’ ארחות חיים (ספינקא, סי’ שי”ד אות ח’) בהגהות מהגאון מהרש”ם, כתב, דבביתו ואין אדם רואה, ליכא משום עובדא דחול. אלא דלאו כללא היא. ע”ש.

ג. וי”א דכל שאינו יכול לבא לידי איסור דאורייתא, ואין בו טורח ולא אוושא מילתא, והיא נעשית לעולם בביתו, וא”א בענין אחר, אין לאסור משום עובדא דחול. וע”ע בשו”ת חלקת יעקב (אורח חיים סימן קז ד”ה ועוד, וסימן קלד), ובשו”ת משנה הלכות חלק ח (סימן רכא).

ואמנם ע’ בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סימן עד ד”ה הריב”ש) שהביא מ”ש הריב”ש (סי’ קפ”ד), שאסור לגרור גבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות, משום עובדא דחול. (ונפסק בשו”ע או”ח סי’ שכ”א ס”י).

ובשו”ת ציץ אליעזר חלק יד (סימן מט ד”ה ואזכיר) הביא מ”ש בח”ו (סי’ ל”ד ס”ק ל”ט) שאין שום מוקצה בשבירת קרח בשבת, והביא משו”ת מהרש”ם (ח”ג סי’ של”ד) שבדברי תשובתו מפקפק קצת בזה, וכותב דמיהו משום עובדא דחול צריך לעשותו בצינעה, ושיש להחמיר ג”כ לעשותו ע”י עכו”ם. כדיעו”ש, וכ”כ בקו’ אהבת שלום שבס’ מנחת שבת (באות י”ג). ע”ש.

ועוד הביא שם מ”ש מהר”י אלגזי, דמותר בשבת לשים קרח סביב לצלוחית או כלי שיש בו יין כדי לצננו, ומותר ג”כ לשוברו לחתיכות חתיכות אם היא חתיכה גדולה, ואין בזה משום עובדין דחול. ע”ש. ובתשו’ הרדב”ז בח”ג (סימן תקצ”ב) נשאל, בענין הוצאת חפצים מהאניה כעובדין דחול, והתיר ביום טוב בכלים הצריכים ליו”ט. ע”ש. ומשמע אבל בשבת בכגון דא אסור.

אולם ע’ בילקוט יוסף שבת כרך ג’ בדיני דש, ובשו”ת יביע אומר ח”י (אורח חיים סימן נה אות טז) ובח”א (חאו”ח סימן טו. בד”ה ותבט עיני), שהביא מה שחילק הריב”ש (סי’ קפד) בין דברים הנעשים הרבה ביחד דדמי לעובדין דחול, לדברים הנעשים לצורך שעתו. וז”ל הריב”ש: וטעמא בתרוייהו משום דהוי כעובדין דחול, כי השחיקה עצמה מותרת היא. אלא שבזה אפשר לחלק דשאני פלפלין וחרדל בריחים שלהן שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומשום הכי דמי לעובדין דחול, אבל בכלי זה אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו. ע”כ. ולפ”ז בנ”ד שאין דרך לעשות הרבה בבת אחת, אלא רק לצורך אותה סעודה, אין בזה עובדין דחול.

וכ”כ המהר”י עייאש בשו”ת בית יהודה ח”ב (סי’ מו דף קטו ע”א), שכל שנעשה לזמן מועט אך אם יום או יומים יעמוד, שפיר דמי. ע”ש. וכאן אין עושים אלא לבו ביום, שאם עושים להרבה ימים יתקלקלו. לפיכך אין באלו משום עובדין דחול. ע”כ.

אמנם מצאתי שכ”כ כבר בשו”ת יביע אומר ח”ג (אורח חיים סימן כא אות ה) ומעתה הבוא נבוא לנ”ד, כי הנה י”ל שאף לדעת המחמירים לדמות רתיחת המי – סודה לרתיחת הבישול, היינו דוקא בשפיכת אבקת הסודה לתוך המים, שאז המים מבעבעים בשטף קצף ומעלים רתיחה, כעין רתיחת התבשיל. משא”כ בעשיית הסודה בקנקן המיוחד לכך כנ”ד, שאין המים מבעבעים כ”כ, ול”ד לרתיחת הבישול לכ”ע משרא שרי. ומטע”ז יועיל ג”כ לחששת עובדין דחול, שמכיון שאינו דומה למבשל אין לחוש משום עובדין דחול.

ואעיקרא י”ל שכל שעושה דבר מועט, כמו בנ”ד שממלא קנקן ושותהו בו ביום על יד על יד, וכ”ש בעשיית כוס אחד של סודה לשתותו מיד, לא חיישינן בכה”ג, לעובדין דחול. וכדמוכח בתשו’ הריב”ש (הנ”ל), בדין גרידת הגבינה בשבת במורג חרוץ, וז”ל, ועוד שהיה אפשר להחמיר בזה אפי’ ביום טוב, לפי שהוא מיוחד לטחינה זו, והוי כפלפלין בריחיים שלהם שאסרו בביצה (כג) וכ’ הרשב”א דה”ה לחרדל שאין שוחקים אותו בריחיים שלו. וה”ט בתרוייהו משום דהוי כעובדין דחול, כי השחיקה עצמה מותרת היא. אלא שאפשר לחלק דשאני פלפלין וחרדל בריחיים שלהם שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומש”ה דמי לעובדין דחול. אבל בכלי זה אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו. עכ”ל. ומכאן הביא ראיה מהר”י עייאש בשו”ת בית יהודה ח”ב (ס”ס מו), לדברי המג”א (סי’ תק”י ס”ק יא), שג”כ כ’ דמפני שדרך לעשותו לימים הרבה הוי עובדא דחול. ע”ש. ודוק מינה לנ”ד שמכיון שאין עושה אלא לצורך בו ביום, שקנקן מלא אינו מחזיק יותר מששה כוסות, והוי צורך בו ביום. ואין לחוש בו לעובדין דחול. (וכ”ש שהרבה אחרונים ממאנים לעיקר חששא זו. וכנ”ל.) אשר ע”כ נראה שאין לחוש בנ”ד לדעת המחמירים במי – סודה. ויש מקום גם לחלק במה שחששו לנולד, דלא שייך זה כ”כ בנ”ד, מעין סברא הנ”ל. וק”ל. וכן הוא בשו”ת יביע אומר חלק ד (אורח חיים סימן מה).

וראיתי להגאון יעב”ץ בס’ מור וקציעה (סי’ תצה) שכ’ וז”ל, נ”ל שמותר לטחון קפה ביום טוב בריחיים קטנים של יד. חדא דקפה ישן מפיג טעם הרבה, ועוד דדמי לגרידת המצה במורג דשריא [כמ”ש הרמ”א סי’ תקד ס”ג בשם מהרי”ל], אף על פי שמצה אינה מפיגה טעם בעשותה מעיו”ט, כ”ש קפה המתיישן שלא עמד טעמו בו וריחו נמר, וכו’.

ועכ”פ לדינא קי”ל שיש טחינה באוכלים. ואין הבדל בזה בין שבת ליו”ט וכמ”ש בעבודת הקודש להרשב”א (שער א סי’ ז). וכן מתבאר בשו”ת הריב”ש (סי’ קפד), שנשאל בדין גרידת הגבינה ביום טוב במורג חרוץ, וחשב תחלה לדמותה לשחיקת פלפלין וחרדל בריחיים שלהם שאסור משום עובדין דחול, ושוב כתב, שאפשר לחלק דשאני התם שרגילות לשחוק בריחיי’ הרבה ביחד, ומש”ה דמי לעובדין דחול, אבל בכלי זה אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו, ע”כ. ולא חילק בין גבינה שראויה לאכול בלא”ה, לפלפלין וחרדל שאינם ראויים לאכילה כמות שהן. ומ”מ מדברי הריב”ש הנ”ל יש סיוע להיתרו של הגאון יעב”ץ דבריחיים של יד שאין דרך לטחון בהם הרבה בבת אחת, לא שייך חשש עובדין דחול, ובפרט שהקפה מפיגה טעם. [ולכן לא היה צריך הגאון יעב”ץ לומר דבמדוכה פשיטא דשרי דומיא דדיכת מלח, שהרי דיכת מלח צריכה שינוי, שאילו שחקו מעיו”ט לא היה מפיג טעמו. וכדקי”ל (ביצה יד וטוש”ע סי’ תקד). ויותר הי”ל לדמות שחיקת הקפה לדיכת התבלין שמפיגים טעם]. ודמי לגרידת גבינה במורג חרוץ שהמנהג להתיר. וכמ”ש בשו”ת בית דוד (חאו”ח ס”ס רפו). ובס’ פאת ים (די”ח ע”ג).

ועי’ במאור ישראל ח”ב ביצה (כג.), ובחזו”ע על הלכות יו”ט בדין טחינת הקפה ביו”ט במטחנה המיועדת בשימוש בייתי.

ויד הדוחה נטויה לומר, דלכאורה שאני ביצים דלית בהו טוחן כלל, וכן קילוף פירות דלקמן, אין בהם משום בורר כלל, אם מטעם דמחובר בקליפה, ואם משום שניכר לעצמו, ואם משום דרך אכילתו דא”א בלאו הכי. ולכן בקציצת ביצים וקילוף פירות, אף כשיעשה בכלי אינו מעלה ולא מוריד, דעיקר ההיתר אינו מחמת שהוא דרך אכילה ולא דרך מלאכה, ולכן כלי המיועד לדבר היתר אין בו שום חשש. אבל בנ”ד שחותך ירקות דק דק, שהוא מעשה גמור של טוחן, וכל ההיתר לאלתר הוא עפ”ד הרשב”א שלמד מדין בורר, דכל שהוא לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה, א”כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון, וכמו שבבורר אף כשהוא לאלתר, אם הוא בכלי הוי איסור תורה, ה”נ לגבי טוחן שדימה אותו הרשב”א, נהי דלאלתר הוי דרך אכילה, אבל כל שהוא בכלי המיועד “גם” לטחינה, חזר להיות דרך מלאכה כנפה וכברה דלא מהני לאלתר, והוי איסור תורה. ומנין לנו ללמוד מדין בורר רק לענין לאלתר ולא לענין כלי.

ושוב מצאתי בריב”ש בתשובה להדיא על דברי הרשב”א הללו, (סי’ קפד) גבי גרירת גבינה במורג חרוץ, וז”ל: דעתי נוטה לאסור, דהוה ליה כההיא דרב פפא, דהאי מאן דפרים סלקא, חייב משום טוחן. ואף אם נאמר, דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל לאלתר שרי, כדעת הרשב”א ז”ל, ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר, היינו בכלי כגון סכין, שאינו מיוחד לטחינה. אבל המורג חרוץ, שמיוחד לטחינה זו, הרי היא כנפה וכברה לבוררו, מכתשת לשחיקת תבלין, וכבר אסרו שחיקת פלפלין בשבת, אלא בקתא דסכינא, דאיכא שנוי, כדאיתא בפרק תולין (קמא.) וכו’. עכ”ל. והרי הוא כמבוא’ר. ומטעמים אלו יש שחשבו שהוא איסור תורה, אא”כ חותך חתיכות גדולות, אולם ד’ הריב”ש האלו הוא משום עובדין דחול, וא”כ אין שייך דבריו לכאן, וודאי דלא שייך ‘איסור תורה’. אלא הנדון רק מעובדין דחול, ובזה נתבאר באר היטב דליכא. ויסוד הסברא שכל כלי שמשמש בבתי עסק ובתי מלאכה, ובמקומות ציבוריים, בזה איכא למיחש שזה כלי המיועד לטחינה. אבל בכלי המשמש בשימוש בייתי בבתים רבים, והוא נעשה סמוך לסעודה, יש לומר דלא שייך בזה טחינה בכלי, שאינו כלי גדול המיועד למלאכה.

ועיין בקובץ אליבא דהלכתא (קובץ ס”ג עמוד ס”ה במדור שי”ח הלכה), שהביא משם הגרש”ז אויערבאך זלה”ה דמתיר כה”ג.

והנה בשש”כ הביא בשם יש הכותבים [באר משה ומשנה הלכות] שמהיות טוב, נכון להחמיר גם בכלי מקצץ ביצים, כיון שמצוי לפעמים שמעבירין את המאכל על הכלי לאורך ולרוחב, ועי”ז קוצץ לחתיכות קטנות ודקות, ונמצא שהכלי מיועד ג”כ לחיתוך דק, כהקופיץ שהוזכר במשנ”ב. וכ’ עוד שם לגבי מקצץ ירקות, סליישס המתפרק לסכינים גדולים וקטנים, שנראה לאסור לכו”ע, אפי’ בסכינים הגדולים שחותכים פרוסות, כיוון שהכלי בכללותו מיועד ומיוחד גם לחיתוך קוביות דק דק, ויש בו משום מרע”י, ועובדין דחול. ע”כ.

ולכאורה קשה, לפי מה שפי’ האג”מ דלא שייך עובדין דחול באופן שלא עושה מלאכה האסורה ונראית קבועה, ורק בדק דק שהמלאכה היא אסורה שייך עובדין דחול, ואף המשנ”ב שאסר ההאק מאסער לא אסר אלא בדק דק, ומניין לו לאסור אף בחתיכות גדולות משום עובדין דחול. וכן התירו באורחות שבת, ובשש”כ שם.

וכבר נתבאר דמצד עובדין דחול לא שייך, כיון שאין הכלי מיועד דווקא לחיתוך דק, אלא גם לגדול וגם לקטן, ודומה להאק מאסער שגם האוסרים לא דיברו אלא בחותך דק דק, ואף מרע”י ליכא, כיוון שאפשר לתלות שעושה בהיתר. ואין לחוש למרע”י באיכא למיתלי, וכגון שחותך בפדן פשוט, חתיכות גדולות, שאין מי שיאסור לחתוך משום מרע”י, דאין מעשיו מוכחיסם שעושה איסור, והרואה דן לכף זכות שבטח עושה בהיתר, וכעין זה מצינו בש”ך ביו”ד סי’ פ”ז שעי’ ד’ שאין מרע”י בבישול בשר בחלב, שיכול לתלות בעושה לחולה וכד’.

ובספר מחשבת השבת כתב, דמותר להשתמש במכשיר זה שהאדם דוחק בעזרת ידית את הירק על הסכין, ונחתך לחתיכות, והטעם משום שעובדין דחול שייך רק באופן שעושה מעשה טחינה, אלא שמותר מסיבה צדדית, כגון שאינו גידולי קרקע, שאין בו דין טוחן, אך לא במכשיר הנ”ל שכלל לא עושה מעשה טחינה. וע’ באג”מ או”ח ח”ד סי’ עד, טוחן סק”ח, כתב, דדוקא בדבר שיש בו פעולת טחינה יש בעיה של עובדין דחול. ע”כ. שהנה מצינו בשו”ע שכא ס”י דאסור לחתוך גבינה במורג משום עובדין דחול, ודוקא בזה שמעשה טחינה הוא, רק שהמין אין בו דין טחינה מצינו עובדין דחול. ולפ”ז נראה דבקולפן שעושה פעולת ברירה, אף אם עושה זאת בדבר שנחשב מין אחד, או שנאכל עם קליפתו, ולכן אין בו בורר, אכתי פעולה זאת פעמים שנחשבת ברירה, וממילא שייך בה עובדין דחול, משא”כ בסלייסר שאינו מעשה טחינה, שהרי אינו טוחן ממש, ואין דרך המטחנות לטחון בכלי זה המיועד לשימוש בייתי בלבד

ונראה להוכיח שאין בזה עובדין דחול, מסי’ שיט ס”י, שדעת הרמב”ם לאסור סינון במשמרת אף במשקה צלול, כיון שדרך חול הוא. והיינו עובדין דחול. וע’ בלבוש שביאר, משום דדמי לברירה. אמנם בב”י משמע דגזירה הוא, והא דהשו”ע לא חשש לדעת הרמב”ם, י”ל כנ”ל כיון שבפועל אינו מעשה ברירה, דהרי המים צלולים. וכן משמע שם סי”א שהש”ע הזהיר שלא יעשה גומא כשמסנן היין, משום שינוי, והיינו עובדין דחול. וכ’ המ”ב שכל זה בעבור קצת אבל יין צלול מותר בלא שינוי. ומבואר דכשאין ברירה אין גם עובדין דחול.

ושמעתי דבאמת הגרש”ז בשולחן שלמה התקשה במ”ב זה, והלא כלי זה יש בו שאלה של עובדין דחול, ולהנ”ל א”ש.

וע’ בשש”ב (פ”ו ס”ג) שכ’ בשמו להתיר סכין הפורס ביצים. ובהע’ נב כתב, דלא דמי לכלי המיועד לטחינה, או שבעלי חנויות משתמשים בו, שאסור משום עובדין דחול, וציין לדברי האג”מ שם. ומבואר שלא חשש לעובדין דחול מצד עצם הכלי, כל עוד אין רגילות בזה למעשה טחינה אצל בעלי מלאכה.

ונראה שמאותו טעם יתיר הגרש”ז גם במכשיר בסלייסר, ומה שאסר שם במערכת סכינים דיבר באופן שבעלי חניות ומפעלים משתמשים בזה, שיש בו עובדין דחול, כמש”ב שם הע’ יב כעי”ז. וע’ בחוט שני (ח”א עמ’ צח) גבי פורס ירק דק דק בחתיכות גדולות, דמותר בשבת, ומה שבצדדי הסלייסר נחתך דק דק, ג”ז אינו בעיה, ראשית שאינו פס”ר שהירק יגיע לקצוות, וגם אם תאמר שודאי יגיע לקצה, אינו מכוין לקציצה זו, שאינה מועילה לו, שהרי רוב ככל הירק לא נטחן דק, ואדרבה מגרע כשחלק מהסלט משונה מכל הסלט החתוך בצורה אחידה, ובכל מצב אי”ז פס”ר בדאור’ מכמה סיבות, ראשית שיש לדמות זאת למה שכ’ האחרונים שאין איסור בישול בטיפות שנשארות בכוס, ויותר מכך י”ל שלא ברור שגודל זה הנחתך בקצוות נחשב טחינה, כיון שיש באחרונים שכתבו שכל שמחוסר לעיסה בשיניו, לא נחשב טחון. ועוד שאפי’ טחינה דק התירו הרמ”א והפוסקים לצורך לאלתר, ורק נזהרים בזה, כמש”כ המשנ”ב, ואפי’ שבכלי המיוחד אין היתר של טוחן לאלתר, כמבואר במ”ב סקמ”ה כאן, שכלל אינו טוחן יהיה מותר. ומצד עובדין דחול לא נראה לחוש מחמת מיעוט זה שאינו ניכר ולא מתכוון לו לאיסור עובדין דחול.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל