“כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא”

שני ישראלים שהיו שותפין בחמץ, והאחד מכר לגוי קודם הפסח את חלקו, והשני לא מכר, ואחרי הפסח חולקים את הסחורה, לא אומרים שתיאסר כל הסחורה, אלא אומרים שהחלק שיעלה בגורלו של הראשון שמכר לגוי את חלקו, הוא חלקו שהוברר לו, ומותר. ומה שיעלה בחלקו של השני, הוברר שהוא חלקו, ואסור בהנאה.

ילקוט יוסף פסח א’, מהדורה אחרונה, סימן תמח – חמץ שעבר עליו הפסח, סעיף ג