בס”ד. כ’ סיון תשע”ט

לכבוד היקר והנעלה כש”ת ה”ה רבי ….. ….. שליט”א

אודות שאלתו לגבי דבש דבורים המיוצר מהכנימות שעל גבי עצי שיח, ונקרא בשם “דבש שוח”, ובזמנו הגר”ש וואזנר השיב לרבני צרפת לאסור. ואין שום רבנות שמתירה את הדבש הזה, האם ע”פ ההלכה יש מקום להתיר בזה.

תשובה. לא ראיתי את נימוקיו של הגר”ש וואזנר זצוק”ל, אך כנראה זוהי התשובה שנדפסה בשו”ת שבט הלוי חי”א סימן קפ, ובירחון שערי הוראה קובץ ח’ (תשס”ז) עמוד קמג. ובשו”ת מראות ישרים (סימן יד).

ושם כתב, שזה דבש המיוצר מאילני סרק שאין בהם פרחים אלא עלים, ועל העלים של אילני סרק אלה גדלים רחשים ושרצים שונים, שחיים ע”י מציצת עלים, והשרצים האלה משריצים אח”כ כעין ליחה מתוקה הנתונה על העלים, והדבורים באים ומלקקים הליחה המתוקה, ונעשה דבש בגוף הדבורה.

ולכאו’ דין זה תלוי במח’ בבכורות ז: בטעם היתר הדבש, אם הוא מגזה”כ, או מסברא כדעת רבי יעקב, כיון שאינו מתמצת מגופה. ונפקא מינה לגבי דבש גזין וצרעין, דלרבי יעקב, שזה גזירת הכתוב, התורה התירה רק דבש דבורים, שאין לו שם לווי, ולא דבש גזין שיש לו שם לווי. והגם שאינו מתמצת מגופה.

והרמב”ם (מאכל”א פ”ג ה”ג) פסק להתיר אף דבש צרעים, מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן, ומקיאין אותו בכורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים. וכ”כ הרא”ש (סימן ז) בשם ר”ת שאין ממצות אותם מגופן. והרא”ש כתב שיש להחמיר. ומרן בש”ע (יו”ד סי’ פא ס”ט) פסק להתיר כדברי הרמב”ם, אלא שהוסיף שיש מי שאוסר.

ובשבט הלוי שם כתב לחדש, דבנ”ד יש לאסור לכ”ע, שהיתה מסורה ביד חז”ל להתיר דבש ושאין גוף הדבורה משפיע על הליחה. ואידך מ”ד ס”ל דהיות סו”ס רואים השתנות בצורת הליחה, דהא לא נכנס חומר הפרחים לתוך גוף הדבורה כמו שיוצא אח”כ בצורת דבש ממש, מוכח שנעשה השתנות ע”י היותה בגוף הדבורה, והוי יוצא מן הטמא, וגזה”כ גילתה דאין ההשתנות מגוף שרץ הטמא ממש הדבורה. משא”כ בנ”ד.

ועוד כתב, שאין לצדד להקל עפ”ד הרא”ש הידועים לגבי בשר טמא שנפל בדבש, שהדבש מהפכו מבשר לדבש, שמותר עכשיו כמו דבש ממש, וה”נ בדידן כיון שנעשה דבש, שזה טעות גדול, דהתם נהפך האיסור לדבש שהתירה תורה, אבל לומר שהליחה היוצאת מהשרצים של העלים כיון שנעשה דבש מותר, הא ע”ז דנין דאותו דבש לא התירה תורה, ועוד יש לחלק בכמה אנפין.  עכת”ד הגר”ש ואזנר.

דבש מלכות

והנה אין הזמן עמנו, ורק אציין שיש להעיר, ממה שמצינו כי”ב שדנו הפוס’ לגבי “דבש מלכות” ונקרא “מזון מלכות” (טוני רויאל), [הוא חומר נוזלי למחצה, המיוצר מבלוטות מיוחדות של הדבורות הצעירות הנמצאות בראשה ומופרש בתא מיוחד בכוורת, ונועד להזנת מלכת הדבורים בקן, כמזון היחיד לאורך כל ימי חייה, בעוד ששאר הדבורים בכוורת מקבלות אותו רק בימיהן הראשונים. מזון זה מקנה למלכת הדבורים את סגולותיה המיוחדות, שמאריכה ימים פי 40 משאר הדבורות בקן, ובפוריות מפליגה, עד שמסוגלת להטיל למעלה מ-1000 ביצים ביום, וכן משקלה כפול ממשקל דבורה רגילה, וקצב התפתחותה מהיר יותר. מחמת טעמו הפגום, מזון זה משווק בתוך תערובת של דבש רגיל פי 40. ויש בו סגולות רפואיות נפלאות, לשמחת הלב, ולחידוש כחות הגוף והנפש].

וראה בספר ילקוט יוסף ח”ט איסור והיתר ח”ב בעמ’ קנ”ט לגבי כשרות “מזון מלכות”, והבאנו מתשובת מרן אאמו”ר כ”י שיש להקל להתרפאות בו.

ואח”כ נדפס ספר הליכות עולם ושם בח”ו (עמ’ רלג) הביא מ”ש הגרא”י אונטרמן בס’ שבט מיהודה (עמוד שמה והלאה), שעשה חקירה מדוייקת אצל המומחים העוסקים בזה, ואמרו, שגם לעיבודו של הדבש הרגיל שהוא מהחומר של אבקת הפרחים, הדבורה מוציאה הפרשה מן הבלוטות שבגופה ועי”כ נוצר הדבש. ושגם בנוגע ל”טוני רויאל”, שהוא מזון מלכות, שלצורך המלכה מוציאות הפרשה מן הבלוטות שבראשן, ובזה מעבדות את החומר של הפרחים למזון הזה. כי הזנת המלכה היא תנאי חיוני לכל נחיל דבורים. והמומחים הביאו ראיות לדבריהם ממה שנדפס בספרי מחקר מאת מומחים גדולים בצרפת על ענין הטוני רויאל, שמהם יוצא שהוא נעשה מאבקת הפרחים המעובדת ע”י הדבורים, ולדבריהם גם ה”טוני רויאל” אינו מתמצית גופן יותר מאשר הדבש הרגיל.

וסיים, ומ”מ עדיין יש ספק בדבר, שמא ה”טוני רויאל” נעשה מהתמצית שבגופן יותר מן הדבש. ולכן כתב לדון ולהתיר מטעמים אחרים:

א. שטעמו מר מאד ואינו ראוי למאכל אדם. ב. מ”ש רבינו יונה שהדבש מהפך כל תערובתו לדבש, ולכן יש להתיר. ג. ועוד, שכיון שהדין שכל היוצא מן הטמא טמא הוא איסור עשה, (רמב”ם מאכל”א ג, ו), כבר פסק הנוד”ב (מה”ת א”ח סי’ סו), שבאיסור עשה לא אמרינן טעם כעיקר דאו’, אלא רק מדרבנן. ולכן כשיש ספק שמא אינן ממצות אותו מגופן, יש להתיר. ד. ויש כאן ס”ס, דשמא הלכה כר’ יעקב שלמדים מגזה”כ שכל מה שעוף טמא משריץ מותר. עכת”ד.

וטעם הג’ שכתב שבאיסור עשה אין הטעם כעיקר אלא מדרבנן. בהליכות עולם העיר, שהרבה אח’ כתבו כן, כמו בשו”ת טוטו”ד תליתאה (ח”א סי’ רכב), ובשו”ת יהודה יעלה אסאד (יו”ד סי’ קל), ובשו”ת לבושי מרדכי (ח”א יו”ד ס”ס סג), ובס’ ערוגות הבושם (יו”ד סי’ צב סק”ה, וסי’ קז). מ”מ האבני נזר (א”ח סי’ שנט), והבאר יצחק (יו”ד סי’ יג), וערוגת הבושם (ח”ב סי’ קיז) חלקו בזה. ומדברי התשב”ץ ח”ג (סי’ קמג) והרשב”ש (סי’ תקנד) משמע דהוי דאו.

ומ”מ העלה להתיר, משום כמה טעמים, ומהם מחמת עירוב הדבש הזה בדבש רגיל, ואין בזה משום אין מבטלים איסור לכתחלה, כיון שאינו ראוי לאכילה. ועוד דכיון שאיסור זה של ביטול דבר האסור לכתחלה הוא מדרבנן, כל שיש נימוקים להתירו, מותר לערבו ברוב היתר ולבטלו, ואפי’ נעשה ע”י ישראל מותר. וכן עיקר לדינא להתיר.

ובשו”ת ציץ אליעזר (חי”א סי’ נט) כתב להתיר בזה, וצירף דעת הרבה פוס’ דס”ל דגזה”כ הוא דהיוצא מן הדבורים מותר, ולא משום טעמא דאינן ממצות אותו מגופן. והביא מ”ש בתוספתא (בכורות פ”א ה”ה), דבש הגזין אסור שאינו אלא ריר. ונתקשו המפרשים בהכוונה של שאינו אלא ריר, ורבים דחקו בפירוש הדברים, ויש לבאר, דלפי גילויי הפסוקים לא מצינו שמותר רק מה שנקרא דבש, אבל היוצא מן הטמא ואין ע”ז שם דבש, לא נכלל בכלל ההיתר, מכיון שכל הענין הוא חידוש וגזה”כ, ולכן לא נכלל בזה דבש גיזין בהיות ולמעשה אינו אלא ריר ולא דבש, [ועל אחת כמה שזה לא דבש סתמא], ואין כל גילוי דקרא על היתרן, ולכן זה אסור. משא”כ מזון מלכות שהוא דבש ולא ריר, וגם הוא בכלל הדבש שבכוורת, וכן ביאר בצפנת פענח על הרמב”ם (פ”ג ממ”א), שכוונת התוספתא שדבש גיזין אינו אלא ריר משום דאין להם כוורת. ובזה ניחא שלא נזכר כלל בדברי רז”ל איזה חילוק בדבש דבורים, שיהא חלק ממנו אסור. ומשמע שהכל בכלל ההיתר. ועוד, שברור הדבר שגם גבי דבש דבורים גופיה אין זו העברה בלבד, וכמ”ש בפרי תואר (סי’ פא סק”א) דאין הדעת מסכמת לזה דהעשב והטל מעצמם דבש נינהו, דא”כ נסחוט העשב עצמו שממנו רועה הדבורה ונעשה הדבש, א”ו דמאמצעות גוף הדבורה מתהוה הדבש מהעשב, ואעפ”כ התירה התורה. עש”ב.

ולא הבנתי מה שכתב בשאלתו, שדבש זה מיוצא מכנימות, ולגבי כנימות הארכנו במק”א בדעת מרן, אם יש בהם משום שרצים. וראה בילקו”י איסור והיתר כרך ב’ סימן פד, שלדעת מרן הש”ע שפיר יש להקל. ורק האשכנזים מחמירים בזה. אבל כאשר נותנים הכשר צריך שיהיה לכל הדעות.

ב. ומה ששאל עוד לגבי רחיצה ביו”ט בחמין שהוחמו ע”י דוד שמש, שבחזו”ע יו”ט עמ’ קנז, כתב להתיר ביו”ט שני, ראה בילקו”י על הלכות יו”ט הנפ”מ, באלו אופנים יש להתיר לדינא גם ביו”ט ראשון.

ואסיים בברכה, שאיישר חילכם לאורייתא, ותזכו לנחת דקדושה מכל יוצאי חלציכם, עם בריאות איתנה ונהורא מעליא, לאורך ימים ושנות חיים טובים ונעימים אכי”ר.

בברכת התורה

יצחק יוסף

ראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל