מכתבי הלכה

מה מברכים על שניצל

תשובה זו עודכנה לאחרונה (כסליו תשפ"ב)

בס"ד, ‏י"ב כסלו תשפ"ב, 363-2/פ"ב

לכבוד

הרב החשוב והנעלה, מזכה הרבים, שמו מפארים כה"ר רבי …. …. שליט"א

שלום רב,

לשאלתו אודות הברכה על שניצל מה שהזכיר מה שכתבנו בילקו"י ברכות (סי' רד ס"ב עמ' תכו), לברך על השניצל שהכל, וכן ציין למה שהשבנו לשואל בשו"ת הראשון לציון ח"א (סי' יט), שכהיום יש לברך על השניצל מזונות, אחר שכיום עיקר המטרה ליתן שם קמח או פירורי לחם הוא כדי להטעים. ובמיני דגן לא אזלי' בתר עיקר וטפל, אלא אם בא להטעים או לדבק. והסתמכנו בין היתר על הגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שדעתם לברך על השניצל בורא מיני מזונות, וכ"ד הג"ר אשר ווייס במנחת אשר, והסתייע מהרשב"א והרמב"ם ועוד ראשונים.

אולם עתה יש לנו הרהורי דברים בזה, דהפוסקים הנ"ל לא התייחסו בדבריהם למ"ש בכס"מ, ולדברי כל הראשונים בסוגיא, ויתכן מאד שאילו היו רואים דבריהם היו חוזרים בהם, ופוסקים לברך על השניצל שהכל. כיון שאין כאן תערובת ממש של מיני דגן, רק הקמח עוטף את השניצל, ויתכן דבכה"ג אזלינן בתר העיקר אף כאשר הציפוי נעשה ממיני דגן.

ואפרש הדברים: דהנה ידוע שכל דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון בשר, מברכים עליו ברכת שהכל. ולפיכך בקציצות בשר, אף שיש בהם תערובת של תפוח אדמה מרוסק וכדו', מברכים שהכל, שהעיקר הוא הבשר, ופשוט. וגם בקציצות העשויות מירקות ובשר וקמח, ויש שמרטיבים לחם יבש במים ומפררים הכל ביחד, ולשים במי ביצים ומטגנים אותם, המנהג לברך שהכל.

ברכה על קציצות בשר פרורי לחם – ועל "שניצל"

בגמ' ברכות (לו:) גופא רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. ואיתמר נמי רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. וצריכא דאי אשמעינן כל שהוא הוה אמינא משום דאיתיה בעיניה, אבל ע"י תערובות לא, קמ"ל כל שיש בו, ואי אשמעינן כל שיש בו הוה אמינא כל שיש בו חמשת המינים אין, אבל אורז ודוחן לא, משום דע"י תערובת, אבל איתיה בעיניה נימא אפי' אורז ודוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות, קמשמע לן. ע"כ. והיוצא מזה דכל שיש בתערובת מיני דגן, מברכים בורא מיני מזונות.

עוד אמרו שם, חביץ קדרה [מין מאכל קפוי, כמו חלב שחבצוהו בקיבה, כך עושין מאכל קפוי בקדרה, ולקמן מפרש לה, קמחא ודובשא ומשחא, וקרו ליה אברושד"י, מאכל מתוק העשוי מדבש, קמח ושמן. רש"י] וכן דייסא [של חטים כתושות במכתשת. רש"י] רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו, רב כהנא אמר בורא מיני מזונות. בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות, כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה [חטי דמתברי באשיתא ויהבו בהו דובשא, ועביד להו בקדירה. רש"י], רב יהודה אמר שהכל סבר דובשא עיקר. רב כהנא אמר בורא מיני מזונות סבר סמידא עיקר. אמר רב יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. ע"כ.

ועוד אמרו בברכות (מד.), אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא כל שהוא מחמשת המינין [חמשת המינים – כולם מין דגן, חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, כוסמין מין חטה, שבולת שועל ושיפון מין שעורה. רש"י]. בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. [אם עשאו תבשיל. רש"י].

וכתבו התוס' שם (לו:) וכן קלייריט"ש בלע"ז שעושים מקמח ומים, או מחלב, מברכין עליהם בורא מיני מזונות. וכן כשנותנים קמח לתוך פולין או לתוך עדשים או כרישים, וכן לתוך שקדים שעושין לחולה, אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב, אז צריך לברך בורא מ"מ, ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בורא מ"מ. וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא, ופטור ממה נפשך. ע"כ.

והיינו שאם הקמח בא להטעים מברכים מזונות, ואם בא לדבק מברכים שהכל.

וכ' הרשב"א שם (לז:) הא גופא דמלתא הלכתא היא, דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. וכן כל שיש בו מה' מינין הלכתא היא, כדאמרי תרוייהו דמברכין עליו בורא מיני מזונות, דאינהו עיקר. ע"כ. וראה בב"י שם בשם הרשב"א, שכל שמיני המזונות באו לטעם, אף שאינם עיקר התבשיל מברך עליהם ברכת בורא מיני מזונות.

וז"ל הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ג ה"ד והלאה): קמח של אחד מחמשת המינין שבשלו בקדרה, בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות, וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה, כגון הריפות וגרש הכרמל וכו', וכ"ז הוא הנקרא מעשה קדרה, וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין בין קמח בין פת, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות. במה דברים אמורים כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפלה, אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפלה, אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה, וזה כלל בברכות כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, בין שהיתה הטפלה מעורבת עם העיקר בין שלא היתה מעורבת. כיצד היא הטפלה המעורבת, כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העיקר וקמחו טפלה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע את התבשיל, הרי זו טפלה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות, הרי הוא עיקר, לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק, ועושין מהן מיני מתיקה, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר. ע"כ.

ולכאו' נראה דס"ל שכל שניתן לשם טעם חשיב כעיקר ומברכין עליו במ"מ. ורק אם ניתן למטרה צדדית, כמו לדבק לריח או לצבע, חשיב כטפל. ולפ"ז ברכת השניצל מזונות.

וכן נראה לכאו' גם מלשון הש"ע (סי' ר"ח ס"ב) שכתב: כל שיש בו מחמשת המינים אפי' הוא מיעוט ברכתו במ"מ. עוד כתב: חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפי' עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם, או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו במ"מ ולבסוף על המחיה. אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל. ע"כ.

עוד כתב מרן בש"ע (סי' רח ס"ג): כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב, מברך במ"מ. ואם לדבק בעלמא אינו מברך במ"מ. וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא. ע"כ.

והיינו דאם נותנים הקמח במטרה כדי לסעוד, אפי' אם הקמח הוא מיעוט אינו בטל ברוב, שהרי הקמח הוא מחמשת מיני דגן, והוא העיקר, והשקדים בטלים לגבייהו. אבל אם נותנים הקמח לדבק בעלמא, בזה הקמח בטל לגבי השקדים. ומ"מ כתב מרן שטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה, משום דבמעשה השקדים הדרך לעשותו נמי לסעוד. ולכן קשה לשער אם היתה כוונתו רק לדבק, וע"כ טוב להחמיר.

אך אכתי יש לחלק בין תערובת ממש לציפוי. ושמא ציפוי הקמח או פירורי הלחם בשניצל כיון שאינם עיקר הדבר, ברכתו שהכל. ואין הכרח מדברי הרמב"ם והש"ע לנ"ד.

 

הסברות שיש לברך מזונות על השניצל

 

אלא שבדברי אחרונים מבואר לא כך, אלא אזלי' בתר כוונת העושה, וכמש"כ בחוט שני (קרליץ, עמ' רה בהע'). וכן צידד בס' שערי הברכה (שטיצברג, פט"ז הע' לח). וכן מדוייק לשון הגמ' (ברכות לט.) "והאי דשדי". וכן לשון הרמב"ם (הל' ברכות פ"ג הל' ד-ו) "שעירב", דתלוי בנותן. ועי' בשו"ע סי' רח סעי' ב-ג וסי' רד סעי' יב. וכ"כ להוכיח בס' ברכת שמואל (זכאי, עמ' רנב). ע"ש. שו"ר שכן מבואר בשו"ת בית יהודה (עייאש, ס"ס סא) שכ' ש"הכל הולך אחר כוונת העושה למי עושה עיקר ולמי יעשה טפל, וכל שהניחו שם בתורת טפל לעולם שם טפל עליו אפי' יהיה נותן טעם". [שו"ר בס' שבות יצחק דרזי קובץ עניינים (סי' א אות ז) שכ' משם הגריש"א זצ"ל דבישיבה שבמטבח עושים כך בשביל הצורה, והבחורים רוצים לשבוע, רצון הבחורים קובע. וצ"ב].

ובספר אוצר תשובות (עמ' תנח) כתב בשם הגרי"ש אלישיב, שיש לברך על שניצל ברכת במ"מ, עי' במשנה ערוכה (סי' כ), וטעמו כנראה שכאן הקמח אינו בא לדבק, אלא בא להטעים, וממילא אינו בכלל עיקר וטפל. ובפרט כיום שמטבילים את השניצל בביצה עם פירורי לחם, והכל בא להטעים. וכיון שבמיני דגן לא אזלי' בתר עיקר וטפל, אלא אם בא להטעים או לדבק, יש לברך מזונות. והגרשז"א זצ"ל מתחילה פסק לברך רק שהכל כיון שלא ניתן שם רק לדבק, אך לאחר ששמע שמכניסים הקמח גם עבור הטעם ולא רק שהבשר יטוגן היטב ולא יתקשה, הורה לברך מזונות. ראה בס' דרכי הלכה ברכות (עמ' קעא). וכ"ה באול"צ.

ובספר וזאת הברכה (בירור הלכה סי"ט ג) כתב עצה מהגרי"ש אלישיב, להפריד שכבה של מזונות מהשניצל, ויברך במ"מ, ואח"כ יברך שהכל. וכיו"ב בבא"ח (פנחס או' טו). ועיין בספר ברך משה (עמ' 143) שביאר טעם הדין לברך מזונות על השניצל.

ובספר מעדני אשר הוכיח מחי' הרא"ה (לז:) שהוזכר בשעה"צ (רי"ב סק"ד) שברכת השניצל היא מזונות, שכתב: ומיהא דוקא בתערובת הוא דקאמרי' דכל שיש בו מה' המינים, ואפי' היה שאר התערובת עיקר, דלעולם חשיב דחמשת המינין עיקר וכו'. וטעמא דמילתא דכשהוא בתערובת אפי' הוא מעט מ"מ לעיקר תבשיל הוא שם, ואע"פ שמרבה בשאר המינין והוי עיקר לגביה, מ"מ כיון דגם הוא מעיקר התבשיל הוא, חשיב. עכ"ל.

וכעי"ז לשון הריטב"א (שם ע"א) הרי דבעינן רק שמין דגן ינתן לטעם, ובזה יחשב מעיקר התבשיל, אבל לא בעינן שהוא לבדו יהיה עיקר התבשיל.

וכנראה שזו גם כוונת הרא"ש (פ"ו סי' ז') שכתב כל שעיקרו מחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר, מברכין עליו במ"מ ולבסוף ברכה א' מעין שלש.

נמצא שכיום לאחר שהוברר שמניחים הרבה קמח או הרבה פירורי לחם ותבלינים, על שניצל עוף או סויה, במטרה להטעים את השניצל, ולא רק למראה, ולפ"ז יש לברך עליו בורא מיני מזונות, אחר שעשוי ליתן טעם ולא לדבק, ובזה הדרינן למה שפסק מרן בשו"ע הנ"ל, דכל שיש בו מחמשת המינים אפי' הוא מיעוט ברכתו בורא מיני מזונות. ודמי לבוטנים אמריקאים (קבוקים) המצופים בקמח שברכתם בורא מיני מזונות [ויש להיזהר בכך, כי כיום יש המייצרים קבוקים עם קמח תירס וכדומה], ואם אכל שיעור כזית דגן בכדי אכילת פרס מפרורי הלחם מברך לבסוף על המחיה. אך זה אינו מצוי בשניצל.

והנה הרשב"א שם כתב, דובשא עיקר פי' רובו דבש ומיעוטו סולת, וא"כ עיקרו מחמת דבש, וסלתו להטעימו ולהכשירו, מ"מ כיון דסולתו מעורב בו להכשירו, מברכין על הסולת כדאסיקנא מהא דרב ושמואל, ול"ד לתבשילא דליפתא וכו', דהתם הוא משום דקימחא לאו להכשיר ולמיהב ביה טעמא מערביי ביה, אלא לדבוקי בעלמא, אבל הכא לאכשורי תבשילא איהו עיקר ועליה מברכין. עכ"ל. ומבואר בדבריו דאע"פ דעיקר המאכל הוא דבש, מ"מ כיון דהסולת ניתן לטעם ולא לדבוקי בעלמא, מברכין במ"מ.

והטעם מבואר ברשב"א, כיון דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל, והוא מחמשת המינין דחשיבי, הוא העיקר. ע"כ. אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל. ור"ל שלא בא להטעים התבשיל ולא לסעוד הלב, רק שיהא התבשיל מדובק, לא חשיב ובטיל לגבי התבשיל, אפי' נתן לתוכו קמח הרבה. [תוס'. משנ"ב ושעה"צ סי' רח ס"ק יג].

ולדברי הרשב"א לכאו' ברכת השניצל מזונות כשהקמח בא להטעים. אך אין לזה הכרח כ"כ, דיש לחלק בין ציפוי לתערובת ממש.

ובפסקי הרי"ד (ל"ז ע"ב) אחר שהביא את הדין של כל שיש בו וכו', כתב בזה"ל: מהכי שמעינן דמלייתות הנאפות בתנור מבשר או מדגים או מגבינה, אע"ג דהבשר ודגים וגבינה עיקר, מברכין עלייהו המוציא לחם מן הארץ, דבתר חמשת המינין אזלי'. ע"כ. ולדבריו לכאו' ברכת השניצל מזונות.

וכך כתבנו בשו"ת הראשון לציון ח"א (סי' יט).

וע"ש בט"ז דאף שבשאר דברים אזלי' בתר הרוב, הכא גרע טפי, שאינם בכלל מאכל כלל, כיון שאינם אלא לדבק. וכתב, שלפ"ז הלעקי"ך שהם עשויים בשביל הדבש והבשמים, ממילא הוי הקמח רק לדיבוק בעלמא, ואין לברך עליהם במ"מ. אלא שסיים שאין להקל בכך, כיון שיש לו הנאה חשובה מצד הריבוי, וכנראה שמטעם זה כתב מרן בש"ע שטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה. וכתב בבאר היטב, דמאכל שעושים מביצים וצוקר, וכשמשימים אותו על האש, נותנים בו קמח, נראה דבטל לגבי הביצים והצוקר, שאין נותנים לתוכו קמח כי אם לדבקו ולהקפותו. ואין מברכין עליו אלא שהכל.

אבל ממ"ש הפר"ח (יו"ד סי' קיב ס"ק יז) על הקיפויי דהיינו שלוקחין תירוש ומרתיחין אותו על האור, ומערבין עמו קמח ומתעבה, והתירוש מרובה על הקמח, דמברכין במ"מ, כיון דמלבד ממה שמדבק ומקפה התערובות, מכשירו ומתקנו נמי לאכילה. וכ"פ בספרו מים חיים (סי' ח) וכ"כ מהר"א יצחקי בשו"ת זרע אברהם (סי' יא). א"כ ה"נ לכאורה כיון שמלבד ממה שמדבק מכשירו לאכילה, מברך במ"מ. וכ"כ באול"צ (ח"ב עמ' קכה). ולדעתו גם קציצות בשר שמעורב בהם לחם כדי ליתן טעם, מברך עליהם בורא מיני מזונות. [ע"ש, שאם מערב את הלחם או את הפירורים כדי לדבק את הבשר, או כדי שלא ידבק השניצל למחבת בשעת הטיגון, מברך עליהם שהכל נהיה בדברו, אבל אם נותנם כדי לשבוע, או אף כדי לתת טעם בלבד, מברך עליהם בורא מיני מזונות].

נמצא שאם נותנים את הקמח כדי להטעים את השניצל, לכאו' ברכתו מזונות, וכן נראה מדברי המהר"ח בן עטר בספרו פרי תואר (סי' קיג ס"ק יד) שכתב, דדגים קטנים דלפעמים שעושין אותן בקמח כדי לטגנן, אין בכך כלום, דבתר העיקר אזלי', והם הדגים. והגם דכל דאית ביה מחמשת מיני דגן הוא העיקר, שאני כה"ג דעיקר שעושין הקמח הוא כדי שלא ידבקו הדגים במחבת, והגם שמוסיף קצת טעם מחמת הקמח, עם כ"ז לאו להכי עבידי, ושרי משום בישולי גויים. ואפי' לסברת הפר"ח במלבן יודה בכה"ג דדוקא היכא שהקמח מכשיר המשקה וכו', משא"כ קמח שעושין על פני הדגים, אין עושין אלא דבר מועט, שלא ידבקו במחבת. ול"ד להרסנא דקאמר בש"ס קימחא עיקר. ע"כ.

ויש לדייק מדבריו שבשניצל שנותנים בו קמח כדי להטעים, ברכתו מזונות, ורק בנידונו בדגים קטנים שנותנים הקמח שלא ידבקר במחבת, רק בזה מברך שהכל. וכ"כ לדייק בפתה"ד (סי' רח סוף סעי' ב) דיש אופן שיבוא הקמח בתבשיל לדבק ולהטעים, ולא אזלי' בתר טעמא, דומיא דטיגון דגים בקמח. ע"כ. ומשמע דאם עיקר כוונתו להטעים ולא לדבק, איה"נ ברכתו מזונות. וכן נראה מהמשך דברי הרב פתה"ד שהוסיף עוד טעם, שגם הרב פר"ח ז"ל יודה בדגים מטוגנים דקמחא אינו עיקר, והוא דהדגים איתנהו בענייהו, והקמח לתשמשי הדגים הוא בא, ודמי למ"ש מרן החבי"ב באו"ח (שיירי כנה"ג סי' רד הגב"י אות ג') דשקדים שמחפין אותן בסוכר וסולת קלוי, אע"פ שהפרי חפוי מכל וכל ואינו נראה, מברכים עליו בפה"ע. דלא גרע מפרי נימוח לגמרי, דמברכים על הפרי ולא על הסוכר. ע"ש. הרי דהגם דהסולת הזה מחפה על השקדים ולא יבצר דיהיב ביה טעמא, אפ"ה כיון שאינו אלא לשמש לשקדים, והשקד שלם בתוכו כברייתו, לא בטיל לגבי אחריני, הכא נמי בדג שהוא שלם כברייתו, הוא העיקר, ולא חשכין אנחנא במה שמוסיף קצת טעם. משא"כ ברחת-חלקום דנ"ד, דכוונתם מעיקרא כדי ליתן בו טעם. כדי שיהיה נחשב מין אחר ושונה בטעמו מטעם שאר הממתקים. בטעם חשוב כזה שניתן לתוכו לכוונת נתינת טעם, גם הרב פרי תואר ז"ל יודה דדמי למלבין דהרב פר"ח ז"ל, דמברך עליו בורא מיני מזונות. ע"ש.

ומסיום דבריו נראה דבשניצל חשיב כניתן לתוכו לכוונת נתינת טעם שברכתו מזונות, ובזה לא אזלי' בתר העיקר. וכך מבואר בפרי תואר הנ"ל. [וצ"ב ראייתו מהכנה"ג, כי הכנה"ג דיבר על קמח קלוי שמפורש בשו"ע (בסעי' ו) שברכתו שהכל, ולכן אין לו חשיבות של דגן לגרור אחריו את השאר, כמפורש בראשונים].

וכיו"ב כתב בס' חזו"ע ברכות (עמ' רפט) לגבי ברכת הקבוקים, שמברכים עליהם במ"מ. ובשו"ת מנחת אשר (ווייס, ח"ב סי' יד טו) כ' לברך על השניצל שהכל. וס"ל שגם על קבוקים לא מברכים מזונות. אך בחזו"ע (עמ' רסט) כ' להדיא לברך מזונות. [ואין לומר דכל מש"כ בחזו"ע הוא רק בגלל מש"כ שם שמות הקמח היא ככמות הבוטן, דא"כ לא היה צריך להגיע לטעם של כל שיש בו מין דגן. ונראה דהוא לרווחא דמילתא, ודלא כמו שהבין במעין אומר ח"א עמ' שעד]. וכן מבואר בילקו"י ברכות מהדו"ק (עמ' תלא) שמעיקר הדין ברכת הקבוקים מזונות, ולא חילקנו בכמות הקמח. וזה נפק"מ גדולה, כי יש הרבה קבוקים שאין בהם רוב קמח.

וגם לגבי שניצל סויה, שטיגנו אותם עם פרורי לחם ותבלינים, שכיום ברוב הפעמים המטרה היא להטעים את השניצל, ולא רק למראה, ולכן מניחים הרבה קמח או הרבה פירורים, ולכן יש לברך עליו במ"מ, אם הוא עשוי כדי ליתן טעם ולא לדבק. [ואם אכל שיעור כזית דגן בכדי אכילת פרס מפרורי הלחם מברך לבסוף על המחיה. אך זה אינו מצוי בשניצל]. ואמנם אם ברור לנו שהקמח נעשה אך ורק להראות צורה יפה לשניצל, ואינו בא להטעים, ברכתו שהכל.

אך אכתי יש לומר דבשניצל כיון שעיקר הדבר הוא העוף, אף שהקמח בא להטעימו כיון שאינו עיקר והוא טפל לעיקר, היאך יברך על הטפל ויניח העיקר.

 

הסברות שיש לברך שהכל על השניצל

 

ובאמת יש סברא גדולה לומר שכיון שהוא רק ציפוי ולא תערובת ממש של מיני דגן, ברכתו שהכל. ומה שאמרו דכל שיש בו מיני דגן וכו' היינו בתערובת ממש ולא בציפוי. דהנה הטור (סי' רד) כתב, ועל המורבא המרוקח בדבש, היה נראה לי לברך עליו שהכל וכו', מפני שהדבש עיקר. אע"ג דעל אגוז מטוגן בדבש בפה"ע, שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים. ול"ד להומלתא שהיא מרוקחת בבשמים, ומברכין עליה בפה"א, דשאני התם דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל, כדאמרי' גבי שאור (חולין ו:) הואיל ולטעמא עביד לא בטל. אבל הכא שהוא למאכל והדבש עיקר, מברך על העיקר ופוטר הטפלה. כך הוא סברתי אלא שחבירי חולקים עלי ואומרים שהדבש הוא טפל, שאינו אלא לקיים הדבר המרוקח בו, ולדבריהם יש לברך על של וורדים בפה"א שאינן עיקר הפרי כדבעינן למכתב לקמן והנני מבטל דעתי מפני דעתם. ע"כ.

ובב"י שם כתב, ובענין דין זה שנחלקו בו רבינו וחביריו, מתוך דברי ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין (כז. ד"ה אפילו) גבי שלקות מברך עליהם בפה"א, משמע שדעתו כדעת החולקין על רבינו. וכ"כ הכל בו (שם יט ע"ד). והרמב"ם כתב בפ"ג (ברכות ה"ה – ו) כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק וכו' הרי זו טפילה. אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר, לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק, ועושים מהם מיני מתיקה, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר. ע"כ. ונראה מדבריו שאם לא היו נותנים החלב חטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חטה בדבש, היה מברך בורא מיני מזונות. ולפ"ז ה"ה לכל הדברים המרוקחים בדבש, שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש, שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר, והדבש טפילה, וכדברי החולקים על רבינו.

עוד כתב הב"י, ואיכא למידק שהרי כתב שאם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר, והדבש כיון שהוא בא ליתן טעם בתערובת, הוא עיקר, ועליו יש לברך. ואפשר שכיון שהדברים המתרקחים הם ניתנים לתוך הדבש אינם מתבטלים לגבי דידיה, כל שלא באו לדבק לבד, דהוי ליה דבש תשמיש לדבר המרוקח, ודמי לפירות ששלקום במים שהם נכשרים לאכילה ע"י המים, ומברכין עליהם ברכתן הראויה להם, ולא ברכת המים, הכא נמי דכוותה. ע"כ.

גם בכס"מ שם מרן כתב, נראה מדברי רבינו שאם לא היו נותנין החלב חיטה כדי לדבק, אלא כדי לאכול החלב חיטה בדבש, היה מברך במ"מ, ולפ"ז ה"ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש, שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר, והדבש טפלה, וכדברי החולקים על הטור בסי' ר"ד. ואיכא למידק שהרי כתב שאם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר, והדבש כיון שהוא בא ליתן טעם בתערובות הוא עיקר, ועליו יש לברך. ואפשר שכיון שהדברים המתרקחים הם ניתנים לתוך הדבש, אינם מתבטלים לגבי דידיה כל שלא באו לדבק לבד. וכיו"ב דס"ד דבש תשמיש לדבר המרוקח, ודמי לפירות ששלקום במים, שהם נכשרים לאכילה ע"י המים, ומברכין עליהם ברכתן הראויה להם, ולא ברכת המים, ה"נ דכוותה. ע"כ.

ולכאו' היוצא מדברי מרן שכל דבר שבא לשמש לעיקר, אין מברכים עליו, אלא על העיקר. ולפ"ז הקמח שבציפוי השניצל בא לשמש את העיקר שהוא העוף, וממילא יש לברך על העיקר ברכת שהכל. ואף שהוא מיני דגן [חלב חטה], אם באו לשמש את העיקר, מברכים על העיקר.

אלא שכבר עמדו בביאור דברי הכס"מ באחרונים, והיוצא מדבריהם שגם להכס"מ מברכים על השניצל בורא מיני מזונות, ומהם הלחם יהודה עייאש, שהרחיב בזה והעלה שיש ד' דרכים לפרש דברי הכס"מ, ודחה ג' דרכים, והשאיר את הביאור הרביעי. וציין אליו הפמ"ג (סי' ר מש"ז ס"ק טז). ור"מ פיררא בשו"ת פלא יועץ ח"ב (סי' יד במהדו"ק, ובמהדו"ח סי' כד). וערוה"ש (סי' רד סעי' כג והלא'). ושו"ת ויען הכהן (סי' יז), ושו"ת מחקרי ארץ (הכהן, ח"ג סי' ח).

וראה בכס"מ בתחילת דבריו, שכתב שהטעם של הרמב"ם שאם נותן טעם מברך מזונות, הוא משום דכל מידי דעביד לטעמא לא בטיל. ולפ"ד גם אם הקמח בא לשמש את העיקר, סוף סוף עביד לטעמא, ואינו בטל.

ומה שרצו לפרש שד' הרמב"ם בהלכה ו' מיירי בכל המינים ולא רק בה' מיני דגן, מלבד שהוא צ"ע גדול בלשון הרמב"ם שכתב זאת על ה' המינים, הוא כמעט נגד כל האחרונים הנ"ל, וראה במג"א ס"ס רד, ורבנו חיים בן עטר בס' ראשון לציון (ברכות לז:).

והמאירי (ברכות לו:) כתב, כל תבשיל מאלו הנזכרים שהם בדין במ"מ, אם עירב בו דברים אחרים, כגון דבש ושמן ותבלין אע"פ שהכניס בו מהן הרבה, הואיל ויש בו מחמשת המינים ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים, אע"פ שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין, והוא שאמרו סמידא עיקר, ר"ל הקמח וכו'. אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים, ומכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם, או לעבות התבשיל וכו' אין הקמח עיקר, ואין הולכין אחריו. עכ"ל.

ומבואר בדבריו דרק אם המין דגן הוא באמת עיקר התבשיל מברכין עליו במ"מ. ובשניצל ברכתו שהכל, אחר שהעיקר זה העוף ורק הציפוי הוא מקמח. ואין הקמח בא בתערובת ממש. וכלשונו "אם עיקר התבשיל מדברים אחרים, ומכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם". ברכתו שהכל.

וכנראה שיש לחלק בין דגן שבא כל כולו להטעים משהו מסויים לבין תערובת דגן, כי כל מ"ש מרן שכל שיש בו מחמשת המינים מברכים מזונות כשבא להטעים, הוא דוקא בתערובת ממש, שאז נחשבים שאר הרכיבים בתערובת כטפלים לדגן, והדגן הוא העיקר. לא כן בשניצל שא"א להתעלם שהעיקר הוא העוף, ואף שהדגן בא להטעים, אבל הוא בא להטעים את העיקר, והיאך נקרא לפירורים עיקר ולעוף טפל.

וראיה לזה ממ"ש בחזו"ע ברכות (עמ' רפט), לענין ברכת הקסטה שמברך עליה מזונות, כיון שהביסקויטים חשובים וטובים לאכילה בפני עצמם, הא קמן שדוקא בגלל שכבר הם חשובים וטעימים בפני עצמם, מברך עליהם. והלא תיפוק ליה שנתנו אותם לתת טעם, לכך נברך עליהם מזונות, שהרי ברור שלא נותנים אותם רק להחזיק, כי לא חסר מה לתת במקומם, שוקולד וכיו"ב, כמו שמצוי בגלידות דומות, אלא ידוע שהקסטה זה עניינה לאוכלה עם ביסקויטים שנותנים בה טעם לשבח. והרוצה בלי ביסקויטים יקנה גלידה בציפוי שוקולד. ומכאן נראה לכאורה, שלא די בזה שהדגן נותן טעם, אלא בעינן שיהיה בתערובת, אבל אם אינו מעורב, תלוי במציאות אם הוא חשוב בפני עצמו יברך מזונות, ואם לאו, יברך כברכה הראויה לאותו דבר.

ולפ"ז בשניצל שהדגן או פירורי לחם, אין להם טעם בפני עצמם, יברך על העיקר שהוא העוף. וכ"ש האוכל את השניצל ואינו חפץ בכיסוי, אלא שאוכלו כי כבר הוא נמצא, שבזה ודאי יברך שהכל, וכמ"ש מרן שמי שאינו חפץ בביסקויטים בכלל, יברך על הקסטה שהכל, וכ"ש הכא.

אלא דאי משום הא לא איריא, שהדימוי לקסטה אינו מוכרח, דשם הביסקויט בא לתפוס את הגלידה שבאמצע, ולכן כל שאינו רעב ואין כוונתו לביסקויט מברך שהכל. שניכר לכל שהביסקויט בא להתפיס. אבל בשניצל הרי כל ערבוב הקמח ופירורי הלחם בשניצל נועדו כדי להטעים את השניצל, כי יש טעם אחד לשניצל לבד, וטעם אחר לגמרי לשניצל עם קמח ופירורי לחם. ומה לי תערובת מלמעלה מה לי בפנים, העיקר שלא בא להתפיס אלא להטעים. [והרי בלא"ה על הכל אם אמר מזונות יצא]. נמצא שאין כ"כ ראיה מגלידה שבתוך ביסקויט וכדו' לנ"ד.

וע' בשט"מ (ברכות לז. ד"ה הכוסס), שמבואר בדבריו שכשאין הדגן בתערובת "אינו עיקר כלל". ע"ש. ולכאו' הוא כדברי המאירי. אלא מבואר בדבריו שהוא במליח ופת שהפת "לא בא אלא להכשיר את פיו", משא"כ בנ"ד. ובלא"ה איכא פלוגתא, וכמה ראשונים כתבו להדיא דאפי' הדגן טפל במאכל הוי עיקר. (ואם היה לנו להשוות דברי הראשונים היה לנו להשוות דברי השטמ"ק והמאירי שאינם מפורשים ממש, לדברי הראשונים המפורשים. שו"ר לד' הפרדס ודעימיה דמפורשים להיפך).

ובגדר הדברים פירש האור שמח (פ"ג מברכות ה"ו) דכל שאם ירבה עליו מיני דגן שיהיה רוב, עדיין חזי לאכילה, והוי מיעוט חשוב ואינו מתבטל. אבל אם ע"י ריבויו לא היה טוב לאכילה, דהיה פוגם לתערובת, אינו מברך מזונות. ולפי דבריו במאכל הקרוי שניצל אין לברך מזונות, שהרי בריבוי הדגן יתקלקל המאכל. ע"ש. אלא שדבריו חידוש גדול, ונגד פשטות כל האחרונים בדין ברכת המאלבין ורחת חאלקום וכד', שהם מאכלים שאם הרוב יהיה קמח הם לא יהיו טובים לאכילה. ודו"ק.

[ובשו"ת חלק לוי להג"ר מנחם פולק זצ"ל (או"ח סי' מח) נתן הגדרה דבעי' דוקא שיכוין האדם לערב בכדי ליתן טעם, אבל אם אינו מכוין ליתן טעם וכגון פירורי פת וכו'. וע"ע בשו"ת חשב האפוד (ח סי' עב), א"כ השניצל שמורגש בו היטב מעט טעם הדגן ברכתו מזונות. [וראה גם בקובץ בית הלל (קובץ כ"ב, תשס"ה עמודים יב, יג)].

והנה ידוע שכל דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון בשר, מברכים עליו ברכת שהכל. ולפיכך בקציצות בשר, אף שיש בהם תערובת של תפוח אדמה מרוסק וכדו', מברכים שהכל, שהעיקר הוא הבשר, ופשוט. וגם בקציצות העשויות מירקות ובשר וקמח, ויש שמרטיבים לחם יבש במים ומפררים הכל ביחד, ולשים במי ביצים ומטגנים אותם, המנהג לברך שהכל.

ועיין בשמחת כהן (ח"ה או"ח סי' רח), שכתב להסתפק אם לברך עליהם בפה"א כיון שעושים אותם מירקות בצלים וכוסברא וכדומה שאינם נאכלין חיים, ודינא יתיב דמברכים עליהם בפה"א, כמ"ש מרן הש"ע (סי' רה ס"ה). אלא דלא נתברר אם הירקות עיקר או הבשר, וכעת אני מברך שהכל, דעל הכל אם אמר שהכל יצא עד אשר יתברר הדבר. והקמח שיש בקציצות חשיב כנותן קמח לדבק בעלמא, דבטל. ע"ש.

וכעין זה כתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' לח) אודות זקן שקשה לו ללעוס ועושין לו מאכל מבשר טחון מעורב בו קמח ולחם, אם מברכים עליו במ"מ, [ונודע מה שכתבו האחרונים לענין פשטידא, וקניידלאך, שמאחר ואין להם צורת לחם, מברכים עליהם בורא מיני מזונות. וע' בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' טו). ואכמ"ל]. והעלה, שאין מניחים הלחם בקציצה אלא כדי לדבק ומברך שהכל. ע"ש.

ועפ"ז העלה בשו"ת שער שמעון אחד ח"ב (סי' קמה) שאף שנכון יותר לאכול קציצות בשר אלה, שיש בהם תערובת של קמח או לחם או ירקות שאינם נאכלים כמות שהן חיים, בתוך הסעודה, שאז חשיבי כדברים הבאים מחמת סעודה שאין מברכים עליהם, מ"מ אם אוכלם שלא בתוך הסעודה המנהג פשט לברך עליהם שהכל. ע"ש. כי העיקר הוא הבשר.

ויש שרצו לחלק בין שניצל הנעשה בבית לשניצל הנעשה באולמות ובתי מלון, שבמקומות אלה מרצונם לחסוך בבשר, מרבים בקמח ומטרתם להטעים ולהכשיר השניצל לאכילה ע"י הקמח. אבל בשניצל הנעשה אצל כל אחד בביתו, אין הקמח בא אלא לדבק כדי לטגנו וכדי שיהיה בו מראה טוב. ובזמנו אמר לי מרן אאמו"ר זצ"ל, שאכן יש לברך על השניצל שהכל, וכך כתבנו בזמנו בילקו"י ברכות הנ"ל, בלא לחלק בין שניצל שנעשה בבתי מלון או נעשה בבית. וכך נתבאר לפני כשלושים שנה, במהדו"ק של ילקו"י ברכות (סי' רד ס"ב עמ' תכו), שיש לברך על השניצל שהכל.

וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ה סי' סא) דכיון דעיקר הקמח בא לדבק אף שמוסיף קצת טעם, ברכתו שהכל. וכ"פ בשבה"ל (ח"ד סי' קסא, ובח"ו סי' כ"ד) ושם חידש שציפוי למאכל יש לה דין טפל לעולם, אף בחמשת מיני דגן, והוכיח זאת מדינא דאגוז המצופה בדבש שבסי' ר"ב סעי' י"ג, אלא דצ"ע דשם לא מדובר מחמשת המינים. פעמים רבות שכאשר נופל חתיכה מהציפוי של השניצל, יש שאוכלים אותה בפנ"ע. [ויש משפחות שאת כל הפירורים והביצה שנשארים (אחרי שנגמר החזה עוף), מערבבים ומטגנים כעין חביתות].

ובאמת שאחר ראותי דברי מרן בכס"מ ובב"י הנ"ל, ואין מי שהשיב ע"ז, כך נראה עיקר וכפי המנהג. וראה היטב בש"ע הרב (סי' קסח סעיף יא). ובקובץ נזר התורה (קובץ ח עמ' קיח) בתשובת הגאון רבי אליעזר פולק.

למסקנא:

על "שניצל" נהגו הכל לברך עליו שהכל, ובזה אין חילוק בזה בין שניצל הנעשה בבית, לבין שניצל הנעשה באולמות ובתי מלון. והמברך על השניצל בורא מיני מזונות לא הפסיד. וטוב שיברך על איזה מאכל שברכתו ודאי מזונות, ויפטור את השניצל.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא מועצת הרבנות הראשית

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. יום טוב

    מרן שליט"א חזר בו ופסק בלויין מוצ"ש ויצא שמברכים שהכל

  2. יום טוב,

    ומה עם מה שכתב מרן בשו"ת הראשון לציון א, יט ( עמ' סז-סח) שצריך היום לברך מזוונת ?

השאר תגובה

שיתוף המכתב

עוד מכתבים

הפנה שאלה לרב

אם ברצונכם לשאול שאלה הלכתית את הרב, שלחו אלינו ואנו נפרסם את תשובתו בהמשך לשאלתכם ובנוסף בדף מכתבי הלכה

שליחת שאלה