“כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא”
ההלכה מוקדשת לרפואת רות בת דבורה הי”ו
להקדשת הלכה יומית לחץ כאן
עיקר אמירת הסליחות צריכה להיות בכוונה ובנחת ובמיתון ובהכנעה יתרה, ובפרט שלש עשרה מדות, וכמו שכתוב (משלי יח כג), תחנונים ידבר רש, ויש לו להבין מה שמוציא מפיו, בלב נשבר ונדכה, ולכן הנוהגים לומר “עננו אבינו עננו” ו”עשה למען שמך” במהירות רבה ובחופזה לא יפה עושים, וצריך לבטל מנהגם ולאמרם במתון.
ואלה שאונסים עצמם מן השינה ובאים לבית הכנסת להשמיע במרום קולם, בקול רנה, ואומרים הסליחות בקול רם ונשא כדרך ששרים פיוטים ונגינות, הרי הם יורשים תרתי גיהנם, ואדרבא יוצא שכרם בהפסדם. כי הלא זה שמם “סליחות” ולא “צעקות”.
והחי יתן אל לבו בעת אמירת הוידוי והסליחות, לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה שלימה ולהוסיף מצות ומעשים טובים, בהתקרבו ליום הדין שאז שוקלים זכיותיו ועוונותיו של כל אדם. וכבר אמרו דורשי רשומות “אני לדודי ודודי לי” ראשי תיבות “אלול”, וסופי תיבות בגימטריא ארבעים, כי בימי אלול ובעשרת ימי תשובה שהם ארבעים יום, התשובה מקובלת ביותר שהם ימי רחמים. ועוד סמכו על הכתוב ומל ה’ אלהיך “את לבבך ואת לבב” זרעך, ראשי תיבות אלול, ושמכאן סמך למה שנהגו להשכים לומר סליחות בכל חודש אלול.
[ילקוט יוסף מועדים עמוד יג. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד כ, כה]
