בס"ד, ‏י"ג תמוז תשע"ה

1369-2/ע"ה

לכבוד

היקר והנעלה, כש"ת ה"ה … …. הי"ו

שלום וברכה,

מי שנתחייב בברכת הגומל כגון שנסע 72 דקות מחוץ לעיר, ואינו עולה לתורה, וחבירו ג"כ נתחייב בברכת הגומל, והוא עולה לתורה, יכול לומר לו שיכוין עליו להוציאו בברכת הגומל, וגם הוא יכוון לצאת י"ח, ויוצא י"ח, שגם בברכת הגומל אומרים שומע כעונה. ולכתחלה לא יענה ברוך הוא וברוך שמו.

והנה בגמרא ברכות (נד.) אמרו, רב יהודה חלש ואיתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. אמר להו פטרתן מלאודויי. וכתבו הרא"ש והטור (סימן ריט), שצריך לומר כגון שאמרו שם ומלכות, כגון שאמרו בריך רחמנא מלכא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. שהרי כל הברכות צריכות שם ומלכות. ואסיקנא כשענה אמן. וכתב הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל, דאף על גב דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן, היינו דוקא כשהמברך חייב גם כן בברכה זו, אז יוצא השומע בלא עניית אמן, אבל הכא כיון שהם לא היו חייבים בברכה זו, לכך הוצרך הוא לומר אמן. ולא חשיב כברכה לבטלה, כיון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם. ולפי זה כתב הטור, אם בירך אחד הגומל לעצמו, ושמע אחר וכיוון לצאת, יצא בלא עניית אמן. גם ברבינו יונה כתב, שאם יש שם עשרה וברכו ברכה זו וענה החולה עמן אין צריך לברך ברכה אחרת. ע"ש. וכתב בבית יוסף שם, דהא דאמרינן שיצא בשמיעתו אם כיוון לצאת, אתי כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה. ולפי דעתו ה"נ שהמברך יכוין להוציאו, כדאמרינן בסוף פרק ראוהו בית דין (כח:), דאילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה לא בעינן שיכוין לצאת כדאיתא התם. [וכבר כתבנו לעיל (סימן קנט) שנראה דעת הבית יוסף שדין מצוות צריכות כוונה ודין כוונה בשומע ומשמיע, דין אחד הוא, ואף על פי שמצד הסברא היה נראה לומר, דלענין שומע כעונה לכולי עלמא בעינן שיכוונו השומע והמשמיע כדי לצאת ידי חובה, ולא דמי לכוונה לצאת ידי המצוה, ומכל מקום בבית יוסף מבואר דדין אחד הוא].

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין הרבני הגדול