בס"ד, ‏י"ט סיון תש"פ, 1200-2/פ'

לכבוד

היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת ה"ה …..  …. נ"י

באשר שאל במי שלא ראה את פני חבירו במשך 30 יום אם צריך לברך שהחיינו, ואם יש הבדל כאשר דיבר עמו בטלפון, אם לאו או באחת דרכי התקשורת המפותחות.

תשובה. דין ברכת שהחיינו על חבירו לאחר ל' יום, הוא שוה בכל אדם, אבל הכל תלוי אם הוא חביב עליו הרבה ושמח ממש בראייתו, כלשון מרן הש"ע (סי' רכה אות א): הרואה את חבירו לאחר שלשים יום, אומר שהחיינו, ואחר י"ב חדש מברך מחיה מתים, והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו. ע"כ. ומקורו מדברי התוס' והרא"ש ורבינו יונה שם.

והדין שוה באביו ואמו ושאר קרוביו, או רבו, ובכל אדם, וכל שהוא שמח בראייתם, עליו לברך ברכת שהחיינו, ואע"פ שהיה איתם בקשר טלפוני או בקשר של מכתבים בתוך ל' יום.

וכן הדין באמו או אחיותיו וכו', וכן בתו או נכדתו, ששמח הרבה לראותן אחר שלשים יום, מברך שהחיינו.

ואם לא ראה אותם במשך שנים עשר חודש, ולא היה לו עמהם קשר מכתבים או בטלפון, וגם לא שמע מאנשים אחרים ששלום להם, ושמח מאד בראייתם, צריך לברך עליהם מחיה המתים. [ואם יש חשש שקרובו יצטער אם ישמע שמברכים עליו ברכת מחיה המתים, יברך ברכה זו בלחש לעצמו]. אבל אם היה עמהם בקשרי מכתבים וכדומה, לא יברך אלא ברכת שהחיינו בשם ומלכות בלבד. ובפרט כיום שהטלפון מצוי ומדברים כמעט מידי יום ביומו, וממילא לא שייך שיהיה שמח באופן מיוחד כשרואה אותם, אא"כ היו בחו"ל וכל כיוצא בזה.

וכל הברכות האלו, הם בשם ומלכות, שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. וכן כתב מרן החיד"א בשיורי ברכה (סימן רכה), ושלא כדברי הפנים מאירות שכתב שברכת מחיה המתים היינו בלא שם ומלכות. ואמנם בחסד לאלפים (אות טו) כתב, שבזמן הזה שגברה החנופה בעולם, ויש מי שנראה כאוהב ובקרבו ישים ארבו, לכן אין לברך שהחיינו בשם ומלכות, אא"כ על מי שהיה בדרך וחזר. וכ"כ בבן איש חי (פ' עקב אות יד), שכעת לא נהגו לברך שהחיינו בשם ומלכות. ע"כ.

ואף שבבא"ח כתב לא כך, אין ההלכה כדבריו, אלא מי שיודע בעצמו שבאמת חבירו חביב עליו ושמח בראייתו, יברך שהחיינו בשם ומלכות. וכ"כ בס' ברכת יוסף ידיד (ח"ב דף קנד). ע"ש. ובספר מסעות ירושלים (עמ' עא), כתב, שהאדמו"ר ממונקאטש בירך שהחיינו כשראה את הסבא קדישא. ועיין בשו"ת הר צבי (סי' קטו), ובשו"ת יין הטוב (סי' מח).

וגם לענין ברכת "מחיה המתים", אף שהבא"ח כתב שם, שלא נהגו בברכה זו, שאין דעת הבריות נוחה לברך עליהם מחיה המתים. ע"ש. להלכה כן מברך.

ורק היכא שהיה עמו בקשרי מכתבים כבר כתב בשו"ת הלק"ט (סי' רכ) שאין לברך עליו מחיה המתים. ובכל אופן מברך עליו שהחיינו, כל שלא ראהו ל' יום, והוא שמח עליהם ביותר. וכ"כ הברכי יוסף (סי' רכה סק"ג) בשם מו"ז מהר"א אזולאי. וכ"כ הגאון בעל חות יאיר במקור חיים (סי' רכה). ודלא כמ"ש בשו"ת תעלומות לב (ח"ג בליקוטים א"ח סי' כד) שלא נהגו לברך שהחיינו על חבירו, וביאר משום שבזמנינו יש הרבה כלי תקשורת ובודאי שידע ששלום לחבירו, אע"פ שלא ראה את פניו. וכפי המבואר בשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' יז, וח"ב סי' כה).

ודלא כמ"ש המשנ"ב (סק"ב) בדין הרואה את חבירו אחר שלשים יום שמברך שהחיינו, שיש דעות באחרונים, שאם קיבל ממנו מכתב, או שאנשים הודיעוהו משלומו, לא יברך, וספק ברכות להקל. [ונמשכו אחריו בשו"ת שבט הלוי חלק ה (ס"ס כד), ובספר אז נדברו (חלק יד ס"ס לה)].

ואע"פ שגם בספר זכרון משה לנכד החיד"א בסוף הספר (זכרון בספר סי' רכה), שהעלה ג"כ שאף ברכת שהחיינו שאחר שלשים יום, דינה כברכת מחיה המתים שאם קיבל מכתב בתוך שלשים יום, אינו מברך שהחיינו. כבר כתב בחזו"ע (ברכות עמ' תכו) דבמחכ"ת אין זה עיקר להלכה. וכ"כ בספר בירך את אברהם (סי' סה אות ג), ובס' גדולות אלישע (סי' רכה סק"ז), ובערוך השלחן (סק"ב) שיש לברך שהחיינו גם בכה"ג.

וכך יש לנקוט להלכה ולמעשה. ואין לטעון שיש כאן כעין ס"ס שלא לברך, שמא אם דיבר עמו בטלפון אין לברך שהחיינו, ושמא בזה"ז אין לברך, מ"מ זה אינו, שאין מ"ד שאוסר לברך, והחסד לאלפים כתב שלא לברך רק מתורת הנהגה. ועוד שזה דבר מחודש.

וגם בענייני ברכות יכול גדול הדור להכריע, בדבר שסוגיא דשמעתתא ברורה כדעת רוב ככל הפוס'. וא"צ לחוש לדעת היחיד, דאל"כ בטלת ברכות רבים.

ומה שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ט (א"ח סי' צא אות ג) שבכל מחלוקת פוסקים, אין שום מורה בדורות הללו יכול להכריע מסברא לברך, כי מה נדע ולא ידעו הם, ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא (עירובין נג.), אלא אם כן יש לו ראיה ברורה מהש"ס והראשונים, ודבר זה כמעט אינו בנמצא. ע"כ. זהו כשמכריע מסברא, אבל במחלוקות שיש בין גדולי הפוס', ודעת רוב ככל הפוס' ברורה שיש לברך, והכי אזלא סתמא דשמעתתא, בודאי שאין לחוש לסב"ל.

ואודות אם ראהו בא' מדרכי התקשורת, ע' בספר ילקוט יוסף הלכות ברכות (עמ' תר"ב-תר"ג), שהרואה מלכים בלווין אינו מברך עליו ברכת המלכים, וכן מי שלא ראה את חבירו ששמח בראייתו שלושים יום ואח"כ ראהו בלווין בשידור חי, אף ששמח מאוד לראותו, אינו מברך שהחיינו.

וע' בהערה, שטעם הדבר שדוקא אם רואהו ממש תקנו ברכה משום חביבות ושמחה שרואהו במו עיניו ושמח בקרבתו אליו, אבל אם לא נמצא בקרבתו אינו בכלל זה, וה"ה אם לא ראהו שלושים יום ולא היה בקרבתו, אע"פ שראהו דרך המכשירים, ראיה זו אינה נחשבת ראיה, ויכול לברך אחר שלושים יום, וכן הוא הדין לענין ברכת שהחיינו.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל